פוקימון בליינד

רוצים חוויה אמיתית של מציאות רבודה? שימו מטפחת על העיניים למשך יום אחד

...

א. הילדים שלי עדיין קטנים מדי, ואני כבר זקן מדי בשביל לשחק בפוקימון גו, אבל קשה מאוד להתחמק מהמשחק שמשגע את העולם וימשיך לשגע את העולם עד שיגיע הדבר הבא שישגע את העולם, כי ככה זה העולם - משתגע בקלות ושוכח במהירות, משתגע במהירות ושוכח בקלות.

על כל פנים, הפוקימון גו הנ"ל שייך לסוגה טכנולוגית המתקראת "מציאות רבודה" (Augmented Reality) שעיקרה, שילוב אלמנטים ויזואליים שקופים למחצה בזמן אמת אל תוך המציאות המוכרת לנו. או במילים אחרות: הוספת עוד שכבה או רובד למציאות שלנו, שכל אחד מאיתנו - בואו נודה על האמת - מרגיש פה ושם שהיא לא מספיקה. אפשר למצוא שימושים מרהיבים של מציאות רבודה לא רק במשחקי מחשב לילדים, אלא גם ברפואה, בצבא, בארכיטקטורה, בחינוך, בניווט ובמסחר. הכול פוקימון גו.

קיראו עוד ב"גלובס"


כבר לפני 20 שנה, כשהייתי עיתונאי טכנולוגיה צעיר ותוסס, דיברו כולם על מציאות רבודה וציפו דרוכים לבואה. התוכנה עוד לא הייתה קיימת והחומרה לא הייתה מספקת - אבל החלום היה שם. והנה, שני עשורים אחר כך, והמציאות היומיומית שלנו היא מציאות רבודה. גם העתיד, מאיפה שלא מסתכלים עליו, נראה רבוד מאוד. רוצה לומר: לפעמים חלומות מתגשמים ושאיפות מתאפשרות. בקצב הזה עוד יהיה פה שלום, שלא נדע מצרות.

ב. אבל אם חושבים על זה עוד רגע, הבנאדם לא צריך להוריד את האפליקציה של פוקימון גו, ולמעשה הוא גם לא צריך שום סוג של טכנולוגיה בשביל לרבד ולרפד לעצמו את המציאות כרצונו וכאמונתו. כל אחת ואחד מאיתנו מביטה ומביט במציאות דרך שלל רבדים של השקפות, התניות, פחדים ותקוות. כי כל אחד יכול, או לכל הפחות בוחר, או בכל מקרה לא יכול שלא, לראות את המציאות רק דרך העיניים שלו. קשה מאוד לראות את מה שאתה לא רואה.

לאחרונה זומנתי לאולפן טלוויזיה כחלק מחגיגות 5 שנים למחאה החברתית. ישבתי שם עם אקטיביסטית רבת זכויות שהודתה כי הדבר היחיד שהיא רואה בכל מקום ובכל סוגיה זה את העוול, העושק, חוסר הצדק. במקום שאני רואה כלכלה בריאה עם מחלות, היא רואה כלכלה חולה עם מעט נקודות אור. במקום שאני רואה תחרות, היא רואה שוד. במקום שאני רואה יוזמה, היא רואה גזל. אני לא אומר את זה כדי להמעיט בערכה, חלילה. זה פשוט היה ככה.

במהלך השבוע שעבר נסעתי עם הלהקה שאני חבר בה להופעה בהתנחלות תקוע. הלהקה חלוקה בדעותיה בין ימין ושמאל. נסענו בכביש היפה העולה לתקוע: הימני ראה רק תנופת בנייה וכביש חדש שנסלל, השמאלני ראה רק כפרים פלסטינים שהיציאה מהם חסומה. זה היה שונה לגמרי מעוד אחד מאותם ויכוחים פוליטיים שבהם דנים במציאות ועושים שימוש בעובדות, נתונים, סיבות ותוצאות. זה אפילו לא היה דיבור על אידיאולוגיה או אמונה. כל אחד פשוט ראה מציאות אחרת, רבודה בדרכה.

אני - כל החיים שלי זה פוקימון גו, או יותר נכון, פוקימון וגו'. מאחר שאני דתל"ש, כיפות סרוגות בולטות בעיניי יותר מקעקועים, נניח. כשאני פוסע ברחוב עם ידידי יזם הנדל"ן - אני רואה מחירים גבוהים, הוא רואה הזדמנות; מין הידועות היא שנשים בהיריון רואות נשים בהיריון, רווקים רואים רווקות ובעלי כלבים רואים בעלי כלבים אחרים; העיר מבחינתם היא רצף של גינות. אתה יכול להישאר באותו מקום, ורק המעבר ממצב למצב, כמו מבעל כלבה לאב לילדים, משנה לגמרי את מה שעיניך רואות במציאות. מאז שהתחלתי להתאמן, בכל מקום אני רואה ספורטאים. כחובב של לגימת אלכוהול מתונה, הפאבים קופצים מול עיניי בעוד החנויות לממכר מזון בריאות שקופות לי לחלוטין. כשאני מדבר עם מעסיקים על שוק העבודה, הם רואים את הביורוקרטיה, אני רואה רק את העובד. פמיניסטיות רואות מהזווית הנשית וכך הלאה, והלאה, ועוד קצת הלאה, ואז תיקחו ימינה ותשאלו שם. תגידו ששלחתי אתכם.

ככה זה. אין כל-כך מציאות, יש רק מציאות רבודה. הכול פילטרים.

ג. המחשבה הראשונה היא כמובן, איך לא: תארו לכם אם רק היה אפשר להחליף - לא לתמיד, כי אז מה עשינו בזה, אלא רק מדי פעם - את הריבוד שבו אנחנו נמצאים (מבחירה או שלא מבחירה) בריבוד אחר. לו רק ניתן היה להשיל שכבה אחת ולעטות שכבה אחרת; קצת כמו באגדה על בן המלך והעני או באחד הגלגולים בסגנון ריאליטי שלה. האם העולם לא היה מקום הרבה יותר מעניין, ואולי אפילו קצת יותר הוגן לחיות בו?

זה באמת יכול היה להיות נחמד, לא? אם תראה את העולם כמקום מלא עוול, האם לא תרצה לתקן אותו יותר? אם תראה את העולם כימני או כשמאלני, האם לא תבין יותר את רעך? אם המעסיק יבין את מצוקת העובד, והעובד את קשיי מעסיקו, המתנחל את הפלסטיני וכך הלאה. עולם ישן נחריבה.

אז כן, זה באמת יכול היה להיות נחמד. אבל אתם יודעים מה אומרים על נחמד? רחוק הוא לא מגיע. בשביל ללכת רחוק, צריך לעשות עוד צעד אחד קטן. ואני עשיתי אותו. סיפור שהיה כך היה: לפני כמה שבועות פגשתי אדם עיוור. הדבר הראשון שהוא לימד אותי זה שבכלל לא אומרים עיוור; זו הגדרה מקטינה ומעליבה. צריך לומר "אדם עם עיוורון". זה לא סתם קשקוש מזן הפוליטיקלי-קורקט אלא הסתכלות שונה לגמרי על הלקות הספציפית. אבל זה כבר לטור אחר לגמרי.

בכל מקרה, טיילנו ברחוב המלך ג'ורג' בתל-אביב. עטיתי על עיניי מסכה שחורה משחור, את ידי הימנית הנחתי על כתפו השמאלית וכך הלכתי כמה זמן כאדם עם עיוורון בעיר הומה. אני לא הראשון שעשה את זה, כמובן, אבל זו חוויה מטלטלת. הרחוב שהלכתי בו עשרות אלפי פעמים, אם לא יותר, ושאני מכיר בו כל עיקול, עמוד, רמזור ופנייה, הפך פתאום למקום זר ומפחיד. אפילו פעולה יומיומית ואוטומטית כמו להוציא מזומן מהכספומט הפכה לבלתי אפשרית. אפשר היה לחשוב שחושך מוחלט זו המציאות הכי פחות רבודה שיש, אבל ההפך הוא הנכון.

וכל זה היה רק חצי מהעניין. ברור שאני לא יכול לטעון שעכשיו אני יודע מה זה לחיות עם עיוורון, אבל קיבלתי הצצה של כמה דקות למה זה להיות עיוור... סליחה, אדם עם עיוורון. כלומר לעמוד בצד השני של המציאות הרבודה, לעבור לצד השני של המראה. זו כבר לא הייתה רק המציאות הרבודה שלי. זו הייתה המציאות הרבודה של כולם - עוברי אורח, מוכרים בחנויות, מלצרים וילדים - נראה היה שכולם התקינו מין אפליקציית פוקימון וגו' שריבדה והשטיחה אדם לכדי "עיוור".

הייתי ההפך של דני דין: האינו רואה ונראה. לא לראות היה רק חצי מהסיפור, להיראות כעיוור הפך להיות העיקר. מאז אני חושב אחרת על אנשים עם עיוורון. ומאז שאני חושב אחרת על אנשים עם עיוורון, אני חושב אחרת על הכול.

ד. לפני שחשבתי אחרת על הכול, חשבתי לעצמי שכאשכנזי בן אשכנזים, הדרך היחידה שבה אוכל להבין באמת-באמת את המזרחי (ולא רק להשיג את הסוגיה העדתית בשכלי), היא לראות את המציאות דרך רובד מזרחי. ליצור מין אפליקציית "מזרחי גו" ולחוות את המציאות אחרת. כנ"ל לגבי נשים וכנ"ל לגבי רוב הדברים שהם לא אני.

אבל עכשיו, כשאני חושב אחרת על הכול, אני מבין שזו רק חצי עבודה: הדבר שבאמת יגרום לי לראות את המציאות הרבודה של האישה, או המזרחי, או כל מה שהוא לא אני, זה שיראו אותי ככזה, או ככזאת. אתם מבינים את ההבדל, נכון? כי הוא די תהומי. רבות מהעוולות בעולם נובעות לא מהדרך שבה הצד הנפגע או החלש רואה את המציאות - רבודה ומורכבת ככל שתהיה - אלא מהדרך שבה רואה אותה הצד החזק והפוגע. הרי הבעיה של נשים, לדוגמה, לאורך ההיסטוריה, בטח לא הייתה הדרך שבה הן רואות את המציאות, אלא הדרך שבה הגברים ראו אותה (וכנ"ל לגבי דוגמאות אחרות). אני מקווה שזה לא נשמע שוביניסטי או משהו כזה, כי זה לא, וממש לא בא לי שיימינג עכשיו.

אני אולי זקן מדי בשביל לשחק פוקימון גו, אבל אני מספיק צעיר כדי להמשיך ולנסות להוסיף עוד רבדים ושכבות למציאות. זה החיים בעצם, לא?