ההספק הלא ייאמן של הילה קורח, מגישת תוכנית הבוקר של רשת

בנוסף לשתי תוכניות טלוויזיה, תוכנית רדיו, טור בעיתון ואמהות לשני ילדים, היא גם מסיימת על הדרך שנה שישית של לימודי רפואה ■ איך היא עושה את זה? ראיון ל"ליידי"

הילה קורח/  צילום:  רמי זרנגר
הילה קורח/ צילום: רמי זרנגר

בהתחלה הם לא רצו אותה. היא קיבלה טלפון מאברי גלעד שהזמין אותה לאודישן לתוכנית הבוקר, אחרי ששותפתו להגשה, עינב גלילי, עזבה. "הם לא ממש רצו אותי", מספרת קורח. "עשיתי את האודישן, אבל הם החליטו ללכת על סיגל שחמון. זה החזיק שלושה שבועות ואז אברי התקשר ואמר שהחליטו להמר עליי. כולם במערכת של התוכנית הסתכלו עליי במבט של 'זה נחמד מה שאת מנסה לעשות פה, אבל את תהיי הצל של אברי. הביאו אותך לצחקק, ואין לך משהו מעניין להגיד'. ואני מבינה את זה, הייתי בת 23, ובגיל הזה אין באמת המון מה להגיד".

תשע שנים לאחר מכן, קורח היא כבר לא 'פרח גל"צ' שמחפש את מקומו בג'ונגל התקשורתי, אלא שותפה שווה לכך שתוכנית הבוקר של הזכיינית רשת, 'העולם הבוקר', זוכה לרייטינג הגבוה ביותר מבין כל תוכניות הבוקר האחרות. סגנון ההגשה הפמיליארי של קורח וגלעד, שנראים כאילו נפגשו לקפה של בוקר, לצד הקונטראסט בין הציניות החדה והמשתלחת של גלעד לחביבות וההגשה האלגנטית של קורח, הם שילוב מנצח, מסתבר.

- מתי התחלת לתפוס פוזיציה בתוכנית?

"לקח זמן עד שמצאתי לעצמי את המקום, בכל זאת, בחורה צעירה מגישה ליד אברי, שנמצא נצח בתקשורת, עם כל הניסיון והידע שלו, זה צל גדול וזה עניין של זמן עד שהכיסא מקבל את השקערורית של הישבן שלך. אז בנוסף לתחקיר שהיו עושים במערכת, הייתי עושה עוד תחקיר בעצמי כדי לפצות על הידע החסר. זה בעיקר היה פונקציה של הגיל שבו התחלתי להתעניין באקטואליה, 18, והייתי צריכה לפצות על שנים אחורה. אבל לאט לאט נכנסתי לשגרה. אני 15 שנה בתוך האקטואליה וכבר יודעת לאן נושבות הרוחות. עד היום יש מרואיינים שלא מתמודדים עם זה. אני שואלת אותם שאלה והם עונים 'תראה אברי'. זה קשה, זה כל יום מלחמה על המקום. כשזה קורה, אני מחייכת לעצמי ואז בני כרמלי (הבמאי) מזהה את החיוך ולוחש לי באוזנייה 'תירגעי, תירגעי', ואני נרגעת".

- איזו עצה היית נותנת למגישה מתחילה?

קיראו עוד ב"גלובס"


"להקשיב. אני רואה את הטעויות שעושים מי שיש להם ידיעה מוחלטת מי האדם שהם מראיינים, ואיך יתגלגל הראיון. אם לא מקשיבים היטב, אפשר לפספס בענק".

- בניגוד לקולגה שלך, את לא מרבה להביע את דעתך.

"יש לי דעות, אבל חונכתי בגלי צה"ל בתקופה שבה העיתונאי נחשב לצינור שצריך להעביר דיווח אובייקטיבי. אני רואה איך זה מבלבל אנשים, כי לפעמים אני אומרת דברים שיכולים להשתמע לשני הצדדים. אני משתדלת להיות נקייה ועדיין להגיד משהו, מעבר לכך אני לא מרשה לעצמי, את רואה מה קורה פה. היום אני נזהרת אפילו יותר ממה שנזהרתי בהתחלה".

- את עדיין מאמינה בדיווח אובייקטיבי?

"אני חושבת שחשוב שאנשים ידעו למי הפרשן הפוליטי שלהם מצביע, כדי שהם יוכלו לדעת באיזה צבע לצבוע את הפרשנות שלו. העניין הוא, שברגע שאתה אומר את הדעה הפוליטית שלך אנשים לא מגיבים בצורה עניינית, ואומרים 'עכשיו נקשיב לדברים שלך ונדע לנתח בהתאם', אלא מפסיקים לשמוע אותך, ואז גם כשתציג עובדות הן לא יהיו נכונות מבחינתם, כי הצבעת למישהו שהוא לא מהצד שלהם. וזאת בעיה, זה דה לגיטימציה מוחלטת. הנה, למשל, השר יריב לוין אומר בראיון שרוב שופטי בית משפט העליון הם שמאלנים. ונניח שזה נכון, למרות שאני בספק אם הוא הצליח להציץ לכולם בפתק בקלפי. עצם האמירה מערערת על המקצועיות שלהם. אז זה התחיל בסקירת דפי הפייסבוק של כל מיני עיתונאים ב'תאגיד', המשיך עם שופטים וזה ייגמר במורים וברופאים. ממש קשה לי עם זה שיקבלו או לא יקבלו אנשים לעבודה על סמך הדעות הפוליטיות שלהם".

- מאיפה הדחף לעשות כל-כך הרבה דברים?

"זה מגיע מאהבה ללימודים. נולדתי חנונית וכנראה אמות חנונית. זה נורא מעניין אותי. הטלוויזיה זה גם לימודים, יש לי זכות גדולה לדבר כמה דקות עם אנשים שמבינים בתחומם וזה נותן לי רוחב יריעה מדהים. אני לומדת המון דברים מהעבודה שלי. זה שאני יודעת לראיין אנשים מאפשר לי להיות רופאה יותר טובה, כי אני מראיינת את המטופלים יותר טוב ויודעת לשים לב לניואנסים קטנים. כל דבר שאני לומדת משפיע על משהו אחר שאני עושה. בזכות הלימודים יש לי יותר כלים להתמודד עם העולם. ידע זה כוח מהמקום הכי בסיסי, שככל שאתה יודע יותר אתה יודע מי אתה ומי אתה לא".

- היית רוצה להגיש את המהדורה המרכזית?

"אני לא יודעת. אני חושבת שיש לי את העבודה הכי טובה בעולם. המהדורה המרכזית זה מאוד יוקרתי מצד אחד, אבל מצד שני אני מאוד אוהבת את היעדר הרשמיות של תוכנית הבוקר".

- איזו עצה טובה קיבלת מאברי?

"לא להתאמץ. אם את מתאמצת רואים מיד שאת מנסה להישמע יותר חכמה ומבינה ממה שאת".

- אומרים שאברי הוא לא בן זוג שקל להתמודד איתו בעבודה. מה סוד ההצלחה של היחסים ביניכם?

"אנחנו פשוט נהנים. יש בינינו כימיה שעובדת טוב. אנחנו מצחיקים אחד את השני ומאתגרים אחד את השני".

loading

הרופאה שלי סלב

קורח גדלה בתל-אביב, בת שלישית לאם מורה לחינוך מיוחד ולאב מהנדס בתעשייה האווירית. את הקריירה התקשורתית שלה החלה בגלי צה"ל. בתום שירותה הצבאי הצטרפה לערוץ 10, שם הגישה במשך שנה וחצי את פינת החוץ בתוכנית הבוקר, ובהמשך שימשה כמבזקנית ועורכת חדשות. ב2007-, כאמור, הצטרפה לתוכנית הבוקר של רשת ואף זכתה במסגרת זו באות 'אור ירוק לתקשורת'. היא לומדת רפואה באוניברסיטת תל-אביב זו השנה השישית, ויש לה תואר ראשון בפסיכולוגיה ובמדעי המדינה ותואר שני בדיפלומטיה. היא גם כותבת טור שבועי בעיתון 'מעריב', מגישה תוכנית רדיו שבועית, תוכנית בטלוויזיה החינוכית ובנוסף מגדלת שני ילדים בני 4.5 ו-3. מדובר בהיקף משרה שיכול לפרנס חמישה אנשים, ובאופן כללי במסלול אקדמי וקרייריסטי לא קונוונציונלי.

- איך הגעת מדיפלומטיה לרפואה?

"הייתי אמורה ללכת ללמוד מדעי המוח, ושבוע לפני תחילת הלימודים החלטתי שאני לא בעניין ומה שבאמת מעניין אותי זה מדעי המדינה, אז נשארתי עם פסיכולוגיה ומדעי המדינה. משם המשכתי לתואר שני בדיפלומטיה. בירח הדבש שלנו שאלתי את עצמי 'מה עכשיו', והבנתי שאם אני לא מתחילה ללמוד רפואה עכשיו אני לא אתחיל בחיים. ואם זה יהיה בלתי אפשרי אז אעזוב. חודש אחרי שהתחלתי את הלימודים נכנסתי להריון עם אורי, שנולד יומיים לפני הבחינה האחרונה שלי בשנה א'. יש הרבה אנשים שאמרו לי בהתחלה 'מה את עושה, בשביל מה את צריכה את זה, לא תראי את הילדים שלך ותצטרכי לוותר על הרבה דברים', וחלקם עדיין אומרים את זה. אבל טרחתי להקיף את עצמי באנשים שיגידו לי שאצליח לעשות את זה. ולפחות בחלק מהזמן האמנתי להם".

- החולים שלך מזהים אותך מהטלוויזיה?

"הרוב המוחלט לא".

- נראה שלא חשוב לך להיות חלק מה'תעשייה'. את לא הולכת להשקות ואירועים של סלבס.

"אני באה לעבודה. לא מעניין אותי ללכת לאירועים יח"צניים. אני חושבת שאין בי כוכבות".

- איך את מחזיקה כל-כך הרבה כדורים באוויר? לא מפחדת שהכול ייפול בבת-אחת?

"הסוד הוא שעד שלב מסוים, ויש שלב כזה, ככל שעושים יותר דברים יש יותר זמן. לפעמים אני עוברת אותו ואז זה קשה. הכי קל להיות קורבן. יש תפיסה כזאת שאומרת שאם את לא נראית מוטרדת ואם את לא מספיק מתלוננת, אז את לא עובדת קשה מספיק. בשלוש השנים הראשונות ללימודים כל הזמן התלוננתי, ואז הבנתי שאני מכינה את עצמי לאכזבה, לזה שלא אצליח, וכאילו הכנתי לעצמי את התירוצים. באיזשהו שלב, בעיקר כי לסביבה שלי נמאס לשמוע אותי, החלטתי שאו שאני הולכת על זה, או שלא, אבל בלי להתלונן ולפחד. וברגע שמחליטים העניינים מסתדרים".

- נשים היום נדרשות לחבוש את כל הכובעים - קריירה, זוגיות, בית, ילדים.

"נכון, אנחנו עדיין בשלב ביניים, וזה בכלל קשה. על מי שבוחרת להיות בבית ולהיות עם הילדים אומרים שהיא ויתרה לעצמה, למרות שזאת בחירה, והעבודה הכי קשה שיש. ויש גם ביקורת על הקרייריסטיות שאוספות את הילדים ב-5 כי אין מה לעשות, צריך לעבוד ולפרנס - שהילדים נמצאים שעות ארוכות מדי במסגרת".

- היה לך רגע של משבר?

"לפני כמה ימים חזרתי הביתה בשלוש אחר הצהריים והייתי חייבת לשים את הראש ל-20 דקות, ממש שמתי שעון. כשקמתי הייתה לי הודעה מחברה שהגיעה לגן, ובתי עלמה ניגשה אליה חצי בוכה וביקשה לבוא אליה. התגובה הנורמלית צריכה להיות 'איזה כיף שהילדה ככה זורמת עם אמהות של חברות שלה'. אבל אני פשוט התחלתי לבכות וחשבתי 'איזה אמא נוראית אני שלא אספתי את הילדה מהגן כבר יומיים והיא הולכת לחברות'. הרגשתי האמא הגרועה בתבל, שהילדים שלה רוצים אמא אחרת. לעתים רחוקות קורה גם שאני יוצאת לבלות עם חברות בלי דרור, ואני מרגישה לא בסדר כי הייתי צריכה להשקיע בזוגיות. זה כל הזמן רגשות אשמה".

- ובקריירה, היה לך רגע של שפל?

"הייתה תקופה של שלושה חודשים מאוד אינטנסיביים בשנה שעברה, שהרגשתי שאני מותשת והופכת להיות חסרת סבלנות כלפי הסביבה וכלפי עצמי. הייתי עגמומית למדי באופן כללי. אני מניחה שלכולם יש קצב בחיים, ועלייה וירידה בקצב, וזה גם תלוי מה מחכה לך בבית. לי בבית חיכתה סבלנות והבנה אינסופית".

- בעלך הוא גם הקב"ט של ה'המירוץ למיליון', את מפרגנת לו את הנסיעות הארוכות?

"הוא יותר מפרגן לי ממה שאני מפרגנת לו. בשלוש הפעמים האחרונות שהוא נסע לא פרגנתי. באחת הנסיעות עלמה הייתה בת שלושה חודשים ואורי בן שנה ותשעה חודשים, וזה חודש שאני לא זוכרת כלום ממנו. סבלתי ביותר. היה קשה מאוד מאוד. אני חושבת שהקונספט שאני כורעת תחת הנטל והוא מסתובב בעולם יצר תחושת מרמור".

- מה את מבינה על החיים היום, שלא הבנת בגיל 23?

"שיש המון אפור באמצע, והעולם הרבה יותר מורכב ממה שאנחנו רואים ברשתות החברתיות, שיכולות לגרום לך להתבלבל ולחשוב שהעולם הוא ורוד או, לחלופין, שחור או לבן. כשהייתי צעירה והייתי שומעת בחדשות סיפור, הייתי בטוחה שאני יודעת את העובדות עד הסוף, וכל הפוליטיקאים מצד שמאל הם כאלה, ומימין הם כאלה. למעשה, התקשיתי לראות את האדם מאחורי האידיאולוגיה שלו. יש תבניות מאוד נוקשות וברורות שהעולם מסתדר על פיהן, ועם השנים גיליתי שאין אמיתות אוניברסליות חד משמעיות".

- מה השאיפה הכי גדולה שלך?

"הייתי רוצה להצליח לעבור את המסלול של רפואה וממש לעזור לאנשים, ובו בזמן לא לוותר ולהיות האמא שאני רוצה להיות, ולא להגיע למצב שהבן שלי בן 20 ולא הבנתי איך הוא הפך להיות גבר. זאת המחלה הכי קשה של נשים באופן כללי. את כל הזמן מסתובבת עם אבן ענקית על הלב".

- איך את מתמודדת עם זה?

"הטיול להודו מאוד עזר. נסענו עכשיו בחגים עם הילדים לשבועיים וחצי. עצם זה שנסענו עם הילדים לפרק זמן כזה אימן אצלי את שרירי הסבלנות והאהבה לילדים, ואחר-כך כל דבר נהיה יותר קל".

- מה עושה לך הביטחון הכלכלי שהשגת והניסיון שצברת בקריירה?

"זה יותר קשור למודעות במה את טובה ובמה לא. אני, למשל, גרועה בעימותים. אומרים שבגלל שאני הצעירה מבין שלוש אחיות, אני מאוד מרצה. אני מאוד לא אוהבת לאכזב ומעדיפה תמיד לשלם את המחיר מאשר שאחרים יכעסו או יתאכזבו ממני. זה נשמע עלוב, אבל אני ממש אוהבת שאוהבים אותי. זה משתלב אצלי עם פסימיות אינהרנטית".

- ההצלחות לא מרככות את הפסימיות?

"הפסימיות זה מתוך פחדנות, במיוחד עם הילדים. זה משהו שגיליתי על עצמי עכשיו בהודו. מצאתי את עצמי במחשבות חרדתיות חסרות היגיון. הילדים בלונדינים חמודים וכל הזמן ההודים רצו לגעת בהם, להצטלם איתם וזה הלחיץ אותי. ניסיתי לא להראות להם את הלחץ שלי, שהגיע ממקום לא רציונלי, אלא ממקום שפתאום הבנתי שיש לי מה להפסיד - יש לי משפחה, אחריות, וזה הדבר שאני הכי צריכה לשמור עליו. זה גם הביא אותי לפרופורציות לגבי הלחץ מהצלחה בעבודה ובלימודים כי, כמה שזה קלישאתי, זה מתגמד לידם".

- איך את עושה הכול, אפילו עוזרת אין לכם?

"האמת היא שזה בזכות בעלי שתומך ומכיל אותי. יש גם את ההורים שעוזרים. לרוב אנחנו מסתדרים, אבל במבחני הגמר ברפואה, נניח, היו שלושה חודשים שראיתי אותם מעט מאוד יחסית, וזה היה קשה. אבל כשיש בבית מי שנותן לי גב ואומר 'יאללה, זאת תקופה קשה והיא תעבור, אני מאחורייך', זה עוזר".

- את מרגישה שאת מוותרת על הזוגיות?

"לא. אנחנו מקפידים לצאת ושיהיה לנו זמן איכות יחד".

- שלוש פעמים בשבוע את קמה בחמש בבוקר ומתחילה את היום. אפילו עטלפים מפרגנים לעצמם יותר.

"אני ישנה 5-6 שעות בלילה, שזה לא בריא, אבל אני עושה משהו מעניין ומאתגר שאני נהנית ממנו. אני חושבת שזה העניין בסופו של דבר. אם לא הייתי עושה את הדברים שאני רוצה, ולא הייתי נהנית להיות אמא וללמוד, זה לא היה מסתדר. לפעמים אני אומרת לעצמי 'טוב, אני צריכה לחתוך את העבודות האלה', אבל אני אוהבת אותן יותר מדי, אז אני לא חותכת".

- כמו מה?

"לגבי הרדיו אני בדילמה קשה, כי זה אחר הצהריים, ומצטברים יותר מדי אחרי צהריים שאני לא עם הילדים וחשוב לי להיות בבית. כבר אמרתי להם לפני חודשיים שהגיע הזמן, אבל אני לא מצליחה להתנתק, כי אני נהנית. מצד שני, יש לזה ערך מבחינת הילדים. בתקופות מבחנים, למשל, הם בתוך החבר'ה שלי של הלימודים, רואים מה אנחנו לומדים ולפעמים שואלים שאלות ומתעניינים. הם רואים את התשוקה והאהבה גם לעבודה וגם ללימודים".

- מה המחיר של ההתפזרות הזאת לכל-כך הרבה מקומות?

"אני הרבה פעמים מרגישה שאני לא 100% בכל דבר, נניח עם הילדים אני 60%, אבל אני מתייחסת אליהם בכבוד ומעריכה אותם אולי יותר מאשר אם היה לי 100% איתם. כל דבר בא על חשבון משהו. אני לא טוטאלית בעבודה שלי ובלימודים שלי".