הילדים נכנעו

הורים, ממשלות ותאגידים שולטים בהם, מנתחים אותם, עוקבים אחריהם

הילדים נכנעו / איור תמיר שפר
הילדים נכנעו / איור תמיר שפר

א. על-פי כתבה שפורסמה לאחרונה ב"ניו-יורק טיימס", מדענים בארצות-הברית ביקשו לבחון קשר של סיבה ותוצאה בין שתי מגמות בקרב בני נוער - צמיחה בשימוש בטכנולוגיה ובמקביל ירידה בשימוש בסמים ובאלכוהול.

כמובן שהתאמה בין שתי תופעות שקרו באותו זמן לא מעידה על קשר סיבתי. הרבה מאוד דברים קרו בעשור האחרון ואף אחד לא חושב להשוות, לדוגמה, בין העלייה בתוחלת החיים של חולי סיסטיק פיברוזיס לעלייה בשכר שחקני הבייסבול, או לבדוק את הקשר בין העלייה בהתבטאויות אנטישמיות ברשת לבין הקפיצה בהשקעות במכוניות אוטונומיות.

קיראו עוד ב"גלובס"


ובכל זאת, ההשוואה בין שימוש בטכנולוגיה לשימוש בסמים מתקבלת בהבנה כמעט אינטואיטיבית. זה נראה לנו הגיוני לאללה. אולי בגלל השימוש במילה שימוש, אולי בזכות העובדה שדור המייסדים והמנסחים של האינטרנט בא מהסיקסטיז - ובעיקר בזכות הטענה שהשתרשה ולפיה, הריגוש והסיפוק המהיר, כמו גם האשליה והניתוק שהטכנולוגיה יודעת לתת, מצליחים לענות על כמה מהדחפים ומהצרכים שגורמים לצעירים להשתמש בסמים. השימוש בטכנולוגיה משפיע על אותם אזורים במוח ומעלה משמעותית את רמת הדופמין - מוליך הממלא תפקיד חשוב בתחושת העונג ודחף ההתמכרות, ממש כמו סמים.

הצעירים האלה פשוט התמכרו למשהו אחר, מניחים החוקרים (אם לתמצת), הרי כל מה שהם מחפשים זה סיפוק ועונג. הדברים גם מסתדרים יופי (ובצורה מקרית לחלוטין, כמובן), עם התפיסה של המבוגרים את הצעירים לאורך כל הדורות.

ב. כמו במקרים רבים אחרים, גם בנושא הזה אפשר לצפות שמה שקורה באמריקה יגיע גם אלינו, אבל בינתיים בישראל, הנתונים מעט שונים. לצד עלייה מטורללת בשימוש בטכנולוגיה ובהייה במסכים, בני הנוער שלנו עדיין אוהבים לשתות ולהתנסות בסמים קלים, אם כי ברמה מתונה שלא מהווה שום סכנה לחברה או משהו בסגנון. ילדים טובים בסך-הכול. קצת טובים מדי, אם תשאלו אותי.

הדרך המהירה ביותר להזדקן, זה ידוע, היא לנסות לומר משהו שיפוטי על נוער וצעירים. אי-אפשר לומר משהו על פער הדורות מהצד המבוגר שלו בלי להריח את העובש של עצמך. ובכל זאת, אשים את נפשי הקשישה בכפי המגוידת ואנסה. האמינו שאין לי שום כוונה לשפוט או להטיף לאף צעיר בשום נושא, ובטח לא בענייני סמים ואלכוהול, שהטור הזה לא יעסוק בהם. מה שכן, מסך כל המפגשים והאינטראקציות שלי עם צעירות וצעירים מגיל 6 עד 30, כל הדברים והמחקרים שקראתי עליהם, דברים שהם כתבו בעצמם וכל השיחות הרבות שניהלתי עם הורים לכאלה ועם מורים, מרצים, מדריכים וכו', אני מבקש להציע הסבר אחר להתמכרות לטכנולוגיה; לקרוא תיגר על הטענה המרכזית שלפיה ההתמכרות לטכנולוגיה תלויה, או יותר נכון קשורה, בסיפוק ובעונג ובחיזוק החיובי התמידי שאף פעם לא די לו ושתמיד צריך ממנו יותר.

ג. הטענה המרכזית שיש לי על הדור הצעיר והנהדר הזה היא שהוא שמרן מדי. עובדה: אף אחד לא סופר אותו. מבוגרים ניסו תמיד להשתלט על הצעירים, להגביל אותם, ותמיד ללא הצלחה. מבוגרים תמיד פחדו מצעירים, ובצדק - הרעיונות שלהם, ההמצאות שלהם, הבגדים שלהם, המוזיקה שלהם, אף אחד לא רוצה לחוש מיותר בעולם. למרות זאת, דור אחר דור מרדו הצעירים בהוריהם ודחפו את העולם קדימה למרות צקצוקי המבוגרים.

אבל נדמה לי שהדור הזה של המבוגרים - הדור שלי - הוא הראשון לנצח את הצעירים. הצלחנו להכניע אותם, לביית אותם. אנחנו לא פוחדים מהם יותר. אין להם רעיונות חדשים ומאיימים, ההמצאות שלהם הן לא יותר מיישומונים, הם מתלבשים אותו דבר כמונו, המוזיקה אולי קצת מעצבנת, אבל לא מהפכנית בשום צורה.

הם קהל יעד, זה המקסימום. הורים, ממשלות ותאגידים שולטים בהם, מנתחים אותם, עוקבים אחריהם, מצלמים אותם - הצעירים האלה מצולמים בטקס עלוב אחד יותר תמונות ממה שצולמתי בעשרים השנים הראשונות שלי - מסיעים אותם ממקום למקום. אנחנו שולטים בהם. והם ממשיכים להיות ילדים טובים. כמעט כנועים, לא נעים לומר.

ד. כמעט כל המרצים שדיברתי איתם - מרפואה ועד לעיצוב גרפי - הציגו תמונה דומה של צעיר ישראלי מצוי: טיפוסים מערכתיים, שלא חושבים מחוץ לקופסא, שלא מורדים או מנסים לעבור את הגבולות, אלא אם כן זה לכיוון הקל. הולכים בתלם, העיקר לסיים את המסלול. זה כמובן לא שיפוט של אופי, אינטליגנציה או מוסר; להשקפתי, כל דור טוב, חכם ומוסרי מקודמיו.

לפני כמה חודשים פורסם סקר של "הגל החדש" שנערך בקרב צעירים יהודים ולא גילה שום דבר חדש: הם כל היום מול מסך, 85% העידו שהם אוהבים את המדינה ו-89% אמרו כי הם רואים את עתידם בישראל. עבודתנו הושלמה, מה שנקרא. מהחבר'ה האלה לא ייצא שום סדר חדש.

אל תבינו אותי לא נכון. אני אוהב את המדינה ורוצה שילדיי יחיו בה, אבל 90%?! יותר משזה מעיד על פטריוטיות, זה מעיד על חוסר דמיון ועל שמרנות. חיים בעולם קטן, מתוכנת, עונים על הציפיות, לא רוצים לחיות אחרת, לא לוקחים סיכונים, למה להפסיד את הראש.

ה. יש הרבה לומר להגנתם. העולם הזה באמת קצת משונה ומאוד מבלבל ויקר ולא יציב וקשה להסתדר. אבל זו הגנה קקמייקה, כי העולם תמיד היה כזה - זה הצעירים ששכחו מה זה להיות צעירים. בכל פעם שאני שומע על הורים שנוסעים עם הילדים שלהם שאחרי הצבא לטיול במזרח אני משתגע. את ההורים אני מבין, כיף במזרח, אבל מה האינטרס של הילדים? אני גדלתי בעולם שכל מה שכולם רצו זה לברוח מההורים. לא כי הם רעים, כי ככה זה אמור להיות.

זה כמו כל ההסעות האלה לכל מקום. אני גם לא מצליח להבין את הצעירים שנשארים לגור אצל ההורים ולחסוך. זאת אומרת, אני מבין לגמרי את ההיגיון. הוא ברור. אבל בגיל הזה אני וכל החברים שלי העדפנו לגנוב נייר טואלט במסעדות, לעבוד ב-3 משמרות ולגור בדירות מעופשות, הכול רק לצאת מהבית. לא כי בבית רע, כי ככה זה אמור להיות. זה לא שהיינו איזה חלוצים באגם החולה, כן? ובכל זאת. וזה לא רק אני, זה בכל ישראל ובכל העולם. אלה העובדות. הסטנדרטים של העצמאות ירדו מאוד. כמו לקרוא לחייל "ילד".

ו. החבר הכי טוב של השמרנות זה הפחד משינוי. הם הולכים ביחד לכל מקום ולא תמיד ברור מי מוביל את מי. לפי המון מחקרים, הפחד הכי גדול של הצעירים היום, וזה ממש משונה, הוא לא למות או לחלות חלילה או משהו מהסוג הזה - אלא להיות לבד.

כנראה שזה פחד אחר מבדידות אחרת, בדידות שאני, וכל מי שהספיק להתבגר לפני מהפכת האינטרנט, לא מכיר. מכירים את זה שאתם רואים חבורה של צעירים יושבים ביחד, אבל נאחזים ושקועים כל אחד בטלפון שלו? מי לא מכיר. בהתחלה נדמה המכשיר בעיניי כצוהר אל עולם מקביל, טוב יותר, מעניין יותר, חשוב יותר. אחר כך הבנתי שזה לא נכון, זה בדיוק להפך: זה הפחד שכל מה שקורה (נניח) בעולם הזה יפסח עליך. זה כמו לקחת את הבדידות האנושית הבסיסית, להכפיל אותה בבדידות שבלהיות לבד מול מסך, ואז להעלות אותה בחזקת כל מי שלא עושה לך לייק או מצו'טט איתך. נראה לי נורא.

וכשמוסיפים לזה פחד חדש גדול אחר, את הפחד משיימינג ומכל נגזרות הבריונות ברשת, מקבלים עולם שכולו פוטנציאל בלתי פוסק של בדידות ופחד. מעל כל הפחד הזה מתנוססת שכבה דקה של סיפוק מהיר, ריגושים וכל זה. אבל בבסיס זה הפחד. פחד לסטות מהנתיב, לאבד שליטה, לקרוא תיגר, להשיל עור, לצאת פתט. הפחד שהכול מתועד, מצולם, משותף.

אז זהו, ככה המבוגרים ניצחו את הצעירים. במקום שנפחד מהם, עכשיו הם פוחדים אחד מהשני. וזה לא משמח בכלל.