האמנית שירה בר רשי קמה יום אחד לפני חמישה חודשים, ויצאה למסע בין 900 המשפחות המתגוררות בהתנחלות תקוע, שבה היא מתגוררת. היא עברה דלת-דלת ושאלה את יושבי הבית שאלה אחת: "יש פה אמנים?". "רשמתי את כל האמנים בתקוע ושאלתי אותם מה החזון שלהם לכפר אמנים", היא משחזרת. "כשהסתכלתי על התשובות, הרוב המוחלט ענו אותו דבר: צריכים מקום להיפגש, שיתופי-פעולה ומצע כדי ליצור יחד ולהפרות זה את זה". הצעד הבא של בר רשי היה פתיחת קבוצה בפייסבוק. אחר כך פעלה מול הרשות המקומית, במטרה למצוא מקום ותקציב ליצירת כפר אמנים. נכון להיום, מדווחת בר רשי על חסמים תקציביים וביורוקרטיים, אך מקווה לטוב.
גם האמן לב ארי "ליונהארט" פלג החליט יום אחד שהוא צריך להיות בסביבה של אנשים כמותו - אז הוא פתח קמפיין בהדסטארט להקמת כפר אמנים. "מרחב הכפר יכלול מרחבי יצירה, מגורים ומזון", הציע בקמפיין. "כשבוע עד שבועיים יוכלו האמנים להקדיש את זמנם ויצירותיהם למען הקהילה. המקום יהיה פתוח לקהל שיוכל להסתובב, להתבונן, לחוות ולהשתתף בתהליכי יצירה ייחודיים". היעד לקמפיין עמד על 25 אלף שקל למטרת נסיעתו של לב ארי לכפר אמנים בקיץ האחרון ליד ניו-יורק, כדי לחקור את הנושא ולהביא את הידע בחזרה לישראל. בסופו של דבר, גויסו 33 אלף שקל ולב ארי נסע לניו-יורק וחזר בלי עודף.
- נו, אז תבנה כפר אמנים?
"לא. "הבנתי שאני לא יזם, אני אמן. פעולה כזאת של הקמת כפר אמנים צריכה להיות התאגדות של אנשים שמיומנים ביזמות ובכלכלה. אז הרעיון ירד לכל מיני אפשרויות של הסבה של מקום קיים, היצמדות למקום קיים, יצירת מרחב בתוך מרחב ועוד".
- כן, אבל גייסת כסף כדי לנסוע איתו לניו-יורק ללמוד על כפרי אמנים. המממנים לא רוצים לראות משהו מזה מתממש?
"הקמפיין אפשר את הנסיעה לארצות-הברית, וככה זה הוצג וכתוב בטקסט באתר. בגדול, מי שתרמו כסף רצו לראות אותי נוסע לניו-יורק, כדי שאנשים יפגשו את האמנות ותפיסת העולם שלי ויתחברו אליה. זאת הסיבה שהם תרמו, לא כי כולם רצו לראות ולעקוב אחרי כפר אמנים שקם. כשחזרתי מניו-יורק, זה לא שפתאום היו לי מאה צועדים בדרך שחמים על העניין של להקים את הכפר אמנים, אלא מין אוסף של הכרת תודה גדולה. בימים אלה, עם שותף נוסף, אנחנו בודקים אפשרות להקמת מרחב לפעילות של אמנים במקום קיים".
תחשבו מה שתחשבו על הלקח של ליונהארט או על העבודה הסיזיפית של בר רשי - כפרי אמנים, כמו כל התקבצות קהילתית של אנשים עם מאפיינים דומים, הם דבר די מתבקש, ומתברר שיש בארץ לא מעט כאלה. בחרנו ארבעה מודלים של כפרי אמנים בישראל כדי להבין עד כמה, מעבר לאלמנט התיירותי והתעסוקתי שמרחב האמנים מייצר, זאת גם שאיפה כנה ליצירה משותפת. גילינו שלעיתים היא מתרוממת ויחד איתה מרימה סביבה את ערכי הנדל"ן, ולעיתים היא מתרסקת אל תוך עצמה. דבר אחד בטוח: זה הרבה פחות פשוט ממה שזה נראה.
"לא רוצים שיהיה פה שרונה"
אניעם
הקמה: 2004
החזון: לייצר מקום תעסוקה לאמנים שהתקבצו ביישוב אניעם שברמת הגולן ולהפוך למוקד תיירותי
סטטוס: המקום פעיל וכולל 15 גלריות ושתי מסעדות. תנועה ערה נרשמת בעיקר בחול המועד פסח ובסוכות
כפר האמנים באניעם הוא למעשה מרחב הממוקם בכניסה ליישוב וכולל 15 גלריות, שתי מסעדות, נוף מרהיב, מים טובים ואוויר מצוין. האמנים מתגוררים ביישוב ומגיעים מדי יום אל הכפר, שם הם פועלים במבנים שמתפקדים גם כסדנאות וגם כגלריות למבקרים. עיקר הפעילות מתרחשת בחול המועד סוכות ובפסח, אז יש תנועה ערה של תיירות. בימי חול האווירה מנומנמת, ומבקרים במקום תושבי האזור ואורחי הצימרים עד שנכנס לחניה אוטובוס שפורק עשרות מטיילים בגולן.
לדברי יפעת פלד, מוותיקות המקום, שמפעילה בית מלאכה למסגרות של תמונות, הצורך במרחב שמיועד לאמנים עלה בשל אופי הבנייה ביישוב: "הבתים מאוד קרובים אחד לשני וכל אחד קיבל חלקה חקלאית בפאתי היישוב, אבל לא היה לאמנים איפה לעבוד. אני, למשל, עבדתי במרפאת שיניים ישנה במושב. אחרים עבדו במקלטים".
- מה היה הצעד הראשון להקמת כפר האמנים?
"פנינו לסוכנות היהודית ב-1999. בעלי הצליח לשנות במינהל את התב"ע של השטח, שהיה אדמת מרעה של אחד מחברי האגודה, לשטח מסחר ותיירות. אף אחד לא האמין שזה יצליח, אבל הוא פנה לאדריכלים שהציגו תוכניות מפורטות והביא את זה לסוכנות רגע לפני שנגמר להם התקציב השנתי".
בשנת 2000 הונחה אבן הפינה במקום, וב-2004 נפתחו המבנים הראשונים והאמנים החלו בפרסום ובשיווק המקום - משימה לא פשוטה עד היום, כך מדווחים פלד וחבריה, שהיו שמחים לזרם מבקרים משמעותי יותר וכן לשמירה על תמהיל המקום. אסנת רוטמן, למשל, בעלת סטודיו לעיצוב אריחי קרמיקה, מצביעה בעיקר על העדר שלטי חוצות מספיקים ברחבי הרמה והגליל שיכוונו את המטיילים למקום: "הכפר נמצא במיקום גיאוגרפי לא פשוט. מי שרוצה לבקר אצלנו צריך לשים גז בעליות לגולן". שגית שם טוב חממי, שמנהלת את שוק הפשפשים של המתחם, מוצאת בריחוק דווקא יתרונות: "אנשים שבאים אלינו מהמרכז נהנים מהשקט של הגולן. אנחנו לא רוצים שיהיה פה שרונה, אבל כמובן שהיינו רוצים עוד אוטובוסים".
"בסופו של דבר, החיים יותר חזקים מהכול", אומרת פלד, "המתחם עובד כבר 15 שנה ואנחנו שורדים. יש פה משפחות ששני בני הזוג מפעילים את הסטודיו. המקום מאפשר עבודה להרבה אנשים".
- לכפר האמנים הייתה השפעה על ההתיישבות?
"בעקבות כפר האמנים, כל היישוב גדל והתפתח. היחידות התמלאו, והייתה הרחבה ביישוב של 50 מבנים שהתמלאו ולאחר מכן עוד הרחבה של 65 יחידות, שגם התמלאו".
- ומה עושה מי שרוצה לעזוב את הסטודיו שבנה?
"אנחנו מעין יצור כלאיים ומינהל מקרקעי ישראל לא מכיר בנו. מצד אחד, המושב אומר שאנחנו שייכים לאגודה החקלאית כשנוח, וכשלא נוח להם אז אנחנו פרטיים. את המבנים אמנם בנינו במו ידינו וכספינו, אבל הם לא שייכים לנו. אין לנו שום מעמד. הצלחנו איכשהו להגיע להסכמה שאפשר להשכיר את הנכסים, אחרת הם יישארו ריקים. בהתחלה אמרנו שנשכיר רק לאנשים מאניעם, אחר כך הרחבנו את זה לאנשים מהגולן. היום יש כאלה שעזבו את המושב ומתים למכור ולממש את הנכס, אחרי שהשקיעו בו המון כסף, אבל הם לא מצליחים כי הוא לא רשום על שמם במינהל, ככה שיש כאן מלכוד".
האבטיפוס של כפרי האמנים
עין הוד
הקמה: 1953
החזון: מקום יצירה לאמנים ליצירת סביבה יוצרת ומחנכת התורמת לחברה חדשה ומתפתחת
סטטוס: בימי שבת מהווה הכפר מוקד תיירותי ער ומפעיל מוזיאון וגלריות. ערכי הנדל"ן במקום גבוהים מאוד.
לפני שבועיים הלכה לעולמה אחת מבנות דור המייסדים של כפר האמנים עין הוד, הציירת ואמנית התחריט אורה להב-שאלתיאל. לפני שנה וחצי הלך לעולמו גם בן זוגה, הצייר ואמן הוויטראז' יוסף שאלתיאל. השניים הגיעו לעין הוד ב-1956, אז הזמין האדריכל והאמן מרסל ינקו את שאלתיאל להצטרף אליו לכפר האמנים שייסד. שנה מאוחר יותר נישאו זוג האמנים והביאו בעין הוד שלושה ילדים.
כפר האמנים עין הוד קיים כבר 64 שנה ומצליח לשמור לאורך השנים על צביונו ככפר של אמנים עובדים במרחב ששזורות בו עבודות אמנות מוקפדות, עם הרבה ברזל וחומר, בצבעי חום ואדמה שמשתלבים עם הנוף. המודל של כפר האמנים, שאוכלס על-ידי אמנים באותם מבני אבן היסטוריים של הכפר הערבי שהיה במקום ערב מלחמת העצמאות, נשען על גרסאות דומות בעולם: ניתן למצוא כמה כפרים דומים בצרפת ובאיטליה, ובהונגריה ניתן לציין את העיירה סנטאנדרה שפועלת במודל דומה, ובימים אלו נרקם שיתוף-פעולה בין שני הכפרים לחילופי אמנים.
"עין הוד מוגדרת כאגודה להתיישבות של אמנים", מספר שמעיה וולפיש, יו"ר ועד האגודה. "כיום פועלים בעין הוד כ-120 אמנים ואנשים שאמנות היא עיסוקם, מתוך כ-240 חברי האגודה (לאגודה מתקבלים גם בני הזוג של האמנים). אנחנו כוללים גם את האמנויות השימושיות: אדריכלות, עיצוב, מוזיקה, צורפות".
- כשאמנים ותיקים הולכים לעולמם, מתפנה מקום לאמנים צעירים. איך מתחדש הכפר לאורך השנים?
"מכיוון שלעין הוד אין כמעט עתודות שטחים, רוב הקליטה היא קליטה של אמנים שקונים בתים של אמנים שנפטרו או אמנים שהחליטו לעזוב ומוכרים את הנכס. בשנתיים האחרונות קלטנו שני אמנים חדשים".
תהליך הקליטה לכפר נעשה בוועדת קבלה, ופרט ליכולות אמנותיות גבוהות צריך האמן הצעיר שנקלט להציג כוח כלכלי לרכישת נכס בעין הוד, שערכי הנדל"ן בה מהגבוהים שבמושבי חוף הכרמל. בשוק השכירות נעשות העסקאות מפה לאוזן והנכסים כמעט ולא מגיעים ללוחות השונים. אלו שכן, מלמדים על רמות מחירים שנעים מ-2,000 שקל לדירת סטודיו של 25 מ"ר ועד בית פרטי שעומד על 7,300 שקל בחודש.
"היינו שמחים אם היה זול יותר בעין הוד", אומר וולפיש. "מי שהעלה את מחירי הנכסים זה מנהל מקרקעי ישראל בסוף שנות ה-80. אבל בכל זאת, בית בעין הוד עם גינה יפה עולה פחות מדירת ארבעה חדרים בתל-אביב. בימים אלו עומד נכס של חברת אגודה שנפטרה, דירת 90 מ"ר, שלפי הידוע לי מבקשים עליו 4 מיליון שקל" (בלוחות המכירה, מחירי נכסים בעין הוד עומדים על כ-5 מיליון שקל).
הפעילות האמנותית בכפר כוללת אירועים מיוחדים כמו "עגל הזהב" שהתקיים בפסח האחרון ועשה כותרות בעקבות פוסט של "הצל" בפייסבוק, שפירש באופן מילולי מדי את האירוע. "פסטיבל עגל הזהב מתקיים כבר 25 שנה והוא נועד לעשות בדיוק ההיפך ממה שאותן פרשנויות מוטעות מציגות", כך וולפיש. "האמירה שלו על נושא הסגידה לחומר, שאותו מייצג עגל הזהב, מסתיימת באירוע שבו הקהל בעצם דוחה את עגל הזהב, משמיד אותו וחוגג את ניצחון הרוח על החומר".
- בכפר שפועלים בו אמנים, אני מניחה שנשמעת ביקורת והבעת דעות נוקבות, לא?
"אנחנו לא אגודה פוליטית ולא עוסקים בזה, אבל אם אמן כלשהו באופן אישי מחליט לעשות יצירה עם אמירה פוליטית, זה עניין שלו. זה קורה מפעם לפעם".
משטח נטוש למרכז אמנותי
צוקים
הקמה: 2015
החזון: כפר אמנים שיהיה מוקד משיכה לתיירים שנוסעים לאילת ובחזרה ויספק תעסוקה לאמני יישוב צוקים
סטטוס: הכפר פעיל ומתוקצב ב-10 מיליון שקל לפיתוח ועבודות תשתית. מכרז לביצוע הכפר ייצא בחודשים הקרובים
כפר האמנים "צוקים" הוקם הרבה לפני שהוקם היישוב הצעיר, רק בן עשור, בערבה. למעשה, מדובר בגלגול מתקדם של מחנה צבאי, שהפך להיאחזות של הנח"ל ולאחר מכן ליישוב קטן, שכלל 24 יחידות מגורים מבנייה טרומית שעמדו לצד חדר אוכל - עד שהתפרק והפך לאזור נטוש במשך 25 שנים.
בצוקים פועלים כיום כמה מיזמי תיירות ונופש וכן מסעדה, מתוך רצון לקרוץ ל-6 מיליון אנשים בשנה שנוסעים לאילת וחוזרים ממנה. "בנוסף ליזמים שקיבלו כאן שטח לתיירות, הגיעו עם השנים גם הרבה אמנים", מספר שלמה הלר, תושב המקום ומנהל במזכירות זאת השנה השמינית. "האמנים הציעו לקחת את היחידות הנטושות ולשפץ אותן מכספם כדי לבנות לעצמם סטודיו לעבודה שיהיה גם גלריה למבקרים. הבנו שיש פוטנציאל אדיר, כמו בהרבה ערים בעולם, שאת האזור הכי ירוד הופכים לסוג של סוהו".
- מה היה הצעד הראשון להקמת כפר האמנים?
"משום שהאדמה הזאת שייכת למינהל מקרקעי ישראל, המינהל יכול להוציא למכרז ולעשות מה שהוא רוצה במקום. אחד העקרונות המנחים של היישוב היה שכל מיזמי התיירות יהיו מחוץ ליישוב כדי שביישוב עצמו יהיה לנו שקט. מפני שצוקים כאגודה שיתופית לא יכולים לקבל מהמינהל את האדמה, פנינו למועצה אזורית ערבה תיכונה, שיש לה גוף כלכלי לפיתוח הערבה, וביקשנו מהם שיגישו למינהל בקשה לקבל את השטח".
וכך היה. משנת 2015 המועצה האזורית היא הבעלים של כפר האמנים בלב צוקים והחלה בתכנון המקום, אולם האמנים לא מחכים, וכבר החלו לשפץ את המבנים ולהפעיל את המקום, מעבירים מים בצינורות ומארגנים חשמל. בימי שישי המקום פתוח למבקרים ובפסח האחרון התקיים אירוע מיוחד.
על-פי אייל בלום, ראש המועצה אזורית ערבה תיכונה, כפר האמנים עתיד לגדול: "לפרויקט הוקצו 10 מיליון שקלים והמכרז לביצוע ייצא בקרוב. אנחנו רוצים למשוך אמנים מתל-אביב, אז יהיו גם שתי יחידות סטודיו שיהיו מיועדים לאמנים אורחים. הפרויקט ממומן על-ידי משרד התיירות, המועצה ועל-ידי תורם גדול מאוסטרליה בשם ארווין וידור, שדרך קק"ל אוסטרליה תרם מיליון דולר להקמת כפר האמנים בצוקים".
יחד עם זאת, אומר הלר, ישנם אמנים שמעדיפים לקחת את זה יותר רגוע. "המהות הראשונית של כפר האמנים לא הייתה בשביל פרנסה אלא פשוט עבור אמנים שרצו סטודיו. לאט-לאט יותר אמנים משתמשים בזה כמקור הכנסה ראשי ורוצים לפתח את המקום מהר. מצד שני, יש מי שפחות מעוניינים שיהיה בלגן. יש כרגע שני כוחות שפועלים וזה מוצא את דרך האמצע".
החלום שנגדע באמצע
גרעין ההקמה של כפר האמנים "ברוש הבקעה" בצפון בקעת הירדן היה מורכב משבעה חברי ילדות שגדלו בעמק יזרעאל ועפולה; מוזיקאים, אמני גרפיטי, מעצבים, אנשי חינוך. יש שיגידו שזהו מקום שנחה עליו קארמה בעייתית: ברוש הבקעה היה בעבר כפר נופש שקרס מסיבות כלכליות, והפך למעין מתחם רפאים עם מבנים נטושים, שבו התגוררו אל"מ במילואים שריה עופר ואשתו מוניק. בליל ה-10 באוקטובר 2013 שמע עופר רעשים מחוץ לביתו, והוא יצא לבדוק את מקורם, אז הותקף בגרזנים על-ידי שני פלסטינים. עופר נרצח ואשתו נפצעה קל. הרקע לרצח, נקבע בהמשך, היה לאומני.
"הגענו למקום חודש אחרי הרצח ולאחר שמונה שנים שלא הייתה בו פעילות", משחזר איתי שורניק, מי שהיה יו"ר האגודה השיתופית של כפר האמנים. "הוא היה נטוש. פנינו למועצה האזורית בקעת הירדן ואמרנו שאנחנו רוצים להקים כפר אמנים בברוש הבקעה. הם עפו על זה. ראש המועצה היה מביא אנשים אלינו ומתגאה. אני זוכר אותו הולך כמו טווס ומספר על כפר האמנים".
- למה דווקא כפר אמנים ולא יישוב קהילתי?
"מה שהנחה אותנו זאת היצירה, העובדה שכל אדם יכול בעשר אצבעותיו ליצור משהו חדש בעולם. זה יכול להיות בכל תחום. היו ביננו אנשי חינוך, מוזיקאים, פסלים ומעצבי תכשיטים. התפיסה שלנו הייתה לייסד כפר של יוצרים, להקים מקום מעורר השראה, מפרה, מעודד שיתופי-פעולה, יוצר סינרגיה ומשפיע על האוכלוסייה והמקום".
- קיבלתם תקציב?
"לא, כל דבר שרצינו לשפץ, עשינו בעצמנו. לקחנו מבנים ירדנים נטושים והשקענו בהם עשרות אלפי שקלים כדי להפוך אותם לגסטהאוס. הקמנו פאב במבנה נטוש ביחד עם קבוצה של צופים. השקענו כספים מכיסנו כדי להחזיק ולתחזק את המקום כי ראינו בזה השקעה לטווח ארוך".
בשיאו של כפר האמנים, גדל הגרעין ומנה 30 מבוגרים ושישה ילדים. "פרסמנו את הכפר, עשינו הרבה אירועים, אבל היה קשה למשוך אמנים. בסופו של דבר, הגיעו אנשים טובים שהתחברו לחזון ולרעיון גם אם לא כולם היו אמנים במובן הקלאסי. ראינו אותם מתאימים לקהילה וגם לא רצינו להיות סגורים וסנובים. המועצה מצידה דחפה שנגדיל את היישוב".
בשלהי שנת 2015 נרשמה נקודת מפנה: "ראש המועצה הודיע לנו שהחליט שכולם צריכים לחזור הביתה. ישבו שם גם משפחות עם ילדים, התחלנו להגיב ולשאול למה. מיד אחרי שיצאנו הם הכניסו לשם נוער דתי והקימו כפר נוער לדתיים".
תשובה ברורה לא קיבלו אנשי הכפר, ואת תגובת המועצה גם אנחנו לא הצלחנו לקבל ממשרד החינוך נמסר: "סוגיית הקרקע וייעודה היא באחריותה המלאה של הרשות המקומית. המשרד מקצה תקציב לשיפוץ מוסדות חינוך בהתאם לקריטריונים ברורים ואחידים לכולם".
כתבות
ני"ע
