זמני זה הקבוע החדש

הקונספט של סוכות לא קביל מבחינה הגיונית. הארעיות היא מה שאנחנו. תמיד

זמני זה הקבוע החדש / איור : תמיר שפר
זמני זה הקבוע החדש / איור : תמיר שפר

א.

מכל חגי תשרי, יש לי בלב פינה חמה לסוכות. ראשית, זה כנראה החג היחיד בלוח השנה היהודי שאין לו אוכל מובהק משלו. שנית, אין לו אפילו שם משלו! בספר ויקרא (כ"ג, ל"ט-מ"ג), שם אנו מצווים לחגוג אותו, הוא נקרא פשוט חג ה', ואילו בספרי הנביאים ובדברי חז"ל הוא נקרא פשוט "חג" (זה קצת מזכיר לי את אלה שנולד להם בן והם קוראים לו "בן"). שלישית, המצווה העיקרית שאנו מצווים בו היא לשמוח, ולשמוח בלבד; כמו שכתוב: "ושמחת בחגך והיית אך שמח". פשוט לשמוח. נהדר, לא? ובטח אחרי הכבדות האינסופית של ראש השנה ויום הכיפורים, שבהם אנחנו מצווים בעיקר לפחד פחד מוות. נכון שאפשר לשאול מה בדיוק הקטע בלשמוח לפי פקודה ומה שמחה כזו שווה, אבל אם תשאלו אותי, הרי שעדיף מאות אלפי מונים לשמוח לפי פקודה מאשר לפחד לפי פקודה.

קיראו עוד ב"גלובס"


אבל הסיבה העיקרית שבגללה אוהב אני את חג הסוכות היא שהוא מציע התנגשות פילוסופית מעניינת: על-פי הפרשנות המקובלת, סוכות הוא החג שבו אנו מציינים ומעלים על נס את הארעי ונזכרים בשלב הארעי של חיינו הקולקטיביים כעם מתגבש וחסר בית. וזה העניין: כשאתה מציין משהו ומקדיש לו יום מיוחד, או שבוע במקרה הזה, אתה למעשה מצביע עליו וצובע אותו כשונה וכחריג; לא משנה מה הסיבה שבגללה אנו מתחפשים בפורים - זה אומר שבשאר השנה אנחנו מתחפשים פחות. הצום של יום כיפור מעיד שבשאר ימי השנה אנחנו אוכלים, וכו'.

ופה הבעיה הפילוסופית שלי עם סוכות: מה שסוכות בעצם אומר לנו, שהארעי הוא החריג, או לפחות תקופה שעברה. שהקבוע והלא משתנה - עם, ארץ, בית - הוא האמיתי.

לא יודע מה אתכם, אבל מבחינתי זו פשוט כפירה בעיקר העיקרים של החיים.

ב. כי אתה לא צריך לדעת כלום או להאמין בכלום - כל מה שאתה צריך זה להיות אדם ולחיות את החיים שלך - כדי להבין שהדבר הקבוע היחיד בחיים זו הארעיות. הזמניות. השינוי. כי אלה העובדות שאין להכחישן: כל מה שגדל - נובל. כל מה שנזרע - נקצר. כל מה שנולד - גווע. כל מה שמתחיל - נגמר.

זו לא השקפה פילוסופית: זו האמת הכי בסיסית של החיים. הבוקר הבטתי בראי - לא עמד שם אותו בנאדם שעמד מולי לפני עשור. עשור? שבוע! מחר יעמוד שם אותו אדם, אבל אחר. הבית שאני חי בו לא היה לפני כך וכך שנים, וגם לא יהיה עוד כך וכך שנים. יש אנשים שאהבתי ואני כבר לא אוהב אותם. יש אנשים שאהבו אותי וכבר לא. יש אנשים שחיו והם לא חיים יותר. הילדים שלי היו תינוקות, עוד רגע הם בני נוער. פעם לא אהבתי חצילים ואפשר היה לנסוע לחופשה בסיני. העונות מתחלפות, האופנות משתנות, היקום מתפשט, החלב מחמיץ.

אני חושב שזו כנראה הסיבה העיקרית שבגללה אף פעם לא הצלחתי להאמין באלוהים. המחשבה או האמונה שיש משהו בעולם שדבר אינו משפיע עליו והוא לא משתנה אף פעם היא פשוט כל-כך לא הגיונית או קבילה בעיניי. הרי מלבד השינוי אין דבר אחד קבוע בעולם. תראו לי דבר אחד - אחד! - שאף פעם לא משתנה.

כל הקונספט של סוכות - לצאת מהקבוע ולחגוג את הארעי בתור זיכרון רחוק למשהו שהיה ואיננו עוד - הוא פשוט הדבר הכי לא קביל מבחינה הגיונית. כן, יכול להיות שאני מפספס משהו (זה לא יפתיע אותי) ובכלל מדובר בהפוך על הפוך: שדרך היציאה מהקבוע אתה מבין עד כמה הוא ארעי. אבל אני מתקשה להאמין בכך: הרי אם היהדות באמת הייתה מאמינה שהארעי הוא הקבוע, הרי שהמסקנה הלוגית היחידה היא שגם אלוהים ימות בסוף, או שאולי מת כבר, ובכל מקרה זה לא אותו אלוהים שברא את העולם כי גם הוא משתנה. אז לא, אני בהחלט חושב שאפשר לפסול את גרסת ה"הפוך על הפוך".

ודווקא מאחר שסוכות הוא ההפך ממה שאני מאמין בו, אני מת עליו, כי לאהוב את הדברים שאתה בכל מקרה אוהב זו עצלות. סוכות, כפרה על הסכך שלו, מכריח אותי לחשוב על דברים.

ג. השנים האחרונות, שמאופיינות בגלי הפליטים שמציפים את העולם, הן כמובן הוכחה חותכת לזמניות של הכול. אנשים שהיה להם מקום ושהיו להם חיים מוצאים את עצמם נעקרים במיליונים. מה אתם חושבים, שהם שונים ממני ומכם? שהם לא חשבו שהבית שהם גרים בו הוא הדבר הכי יציב וקבוע בעולם? לא משנה איך תקראו להם - כל אחת ואחד מהנשים, הילדים והגברים האלה הוא תזכורת ששום דבר לא קבוע. ובכלל, אנחנו יהודים לא? איך אנחנו בכלל מעזים לחשוב שיש משהו קבוע בעולם? לא גירשו אותנו מספיק? לא הרגו די מאיתנו?

השבוע הזה, כמו כל שבוע, הציע גם הוא הוכחה - מזווית אחרת - לזמניות של הכול. בשעה שמרבית מחבריי העיתונאים התעניינו בעימות בין טראמפ לקלינטון, אני ישבתי דבוק למסך המחשב וצפיתי כאחוז דיבוק בסרטונים שצולמו בהוריקן מת'יו. עוד נשיא, פחות נשיא: מה זה חשוב, בינינו. האדם הוא כל-כך יהיר. אם היה אפשר להפיק אנרגיה מהפער בין החשיבות העצמית של האדם לבין חשיבותו בפועל, לא היה צריך לקדוח שום דבר בשום מקום. כל אחד מאיתנו היה תחנת כוח.

ההוריקן מת'יו הזה. איזו עוצמה. אתה רואה סרטונים של בניינים שחלקים מהם פשוט מתפוררים ועפים ברוח, ואם אתה לא חושב על הזמניות של הכול, אני באמת לא יודע על מה אתה חושב. ואתה חושב לעצמך: האנשים האומללים של האיטי, לדוגמה, למה הם עוד שם? הרי כל כמה זמן מגיח הטבע במלוא אכזריותו וטובח בהם. למה הם נשארים? וגם התושבים הטובים של פלורידה, קרוליינה, פומפיי או יפן - חבר'ה, לא נעים לי לומר לכם, אבל אתם חיים במקום נורא לא יציב. למה אתם עוד שם?

ד. תמיד זלזלתי בהם, בחיי. אנשים שחיים במקום כל-כך רעוע, שנחרב כל שנה מחדש, ועדיין בוחרים להישאר. מה קורה לכם, אנשים? תעברו דירה. תהגרו. לא יכול להיות שאתם אוהבים להיות במקום שמחריב לכם את הבית כל כמה זמן. מי קובע את ביתו בחוף שהצונאמי אוהב או תחת הר געש פעיל? פשוט לך לך ממולדתך ומארצך ומבית אביך, וכמה שיותר מהר.

ואז אני חושב: במה אנחנו שונים מהם? בישראל אולי אין סכנת צונאמי, אבל קשה לקרוא למקום הזה יציב, והנה אנחנו - מה אנחנו? אני! - נשארים פה ולא זזים. ולא רק שלא זזים, עוד משקרים לעצמנו שככה זה צריך להיות, שזה הבית ובית לא מחליפים וכל הדרעק הזה. ובתוך כל הארעיות הזו אנחנו עוד מעזים לחגוג? אני מסתכל על העולם, ובחלקים רבים ממנו קורה דבר מדהים: אף שאין להם שום סיבה הגיונית, אנשים מרגישים בבית.

כי זה המרד האנושי הכי גדול שיש: אף על פי שאתה מרגיש ויודע שהכול ארעי, שהכול משתנה ועובר ונגמר ונובל ומת, למרות כל זה אתה ממשיך לחפש את הקבוע. להכריז על ערימה רנדומלית של חול ואבנים כבית. לא סתם בית - הבית שלך, שממנו לא תזוז.

כנראה שזה המרד האנושי הגדול וההרואי ביותר - להרגיש קבוע בעולם ארעי. מה אומר לכם, חברות וחברים: אני אוהב להיות חלק מהסיפור הזה.

חג סוכות שמח.

לכתבה הקודמתעם הנצח? עם ההנצחה!