תורת המשחקים: הטרנד החדש בעולם ההדרכה הארגונית

בואו נתחיל בהגדרות: משחק הלוח פרשביז (FreshBizz), המדמה סביבה עסקית ותחרותית, משתייך לז'אנר שנהוג לכנותו בשפה המקצועית כ-serious game (משחק רציני) או applied game (משחק יישומי). זהו מונח קצת עקום, כי כשחושבים לעומק על הנושא, מגיעים למסקנה שכל משחק הוא בעצם רציני או יישומי. די לקרוא את "EndZone" של דון דלילו, המקביל בין משחק פוטבול למלחמה גרעינית; או את "הגנת לוז'ין" של ולדימיר נאבוקוב, המקביל בין משחק שחמט למלחמה המתחוללת בתוך נפשו של אדם; או את המסה "האדם המשחק" של יוהאן הויזינחה - המפרק את מהות המשחק בהיסטוריה האנושית - כדי להיווכח שאפילו ב"מחבואים" מתפתחת לעיתים אסטרטגיה שאפשר ליישם ביחידות צבאיות. מה שמייחד משחקים כמו פרשביז הוא העובדה שהמשחק עצמו נועד מלכתחילה לתת את הערך המוסף החינוכי, מעבר להנאה. דבר נוסף שמייחד אותו: מדובר בהמצאה ישראלית, שכבר פועלת בכ-20 מדינות.

"יש לא מעט מחקרים, וזה משהו די טבעי ומתבקש, שהוכיחו שכאשר אנחנו שומעים הרצאה פרונטלית, אנו קולטים את התוכן באופן חלקי למדי, יהיו שיגידו אפילו עד לרמה של 10%", מסבירה רויטל פיזנטי, זכיינית המשחק בישראל. "לעומת זאת, כשאנחנו עוברים חוויה, אנחנו מטמיעים הרבה יותר מהתוכן - בערך 70% לפי אחד המחקרים. המוח שלנו לא יודע להבחין בין מציאות, דמיון, משחק או חלום; הוא חווה את זה כפעולה אמיתית. במשחק, כמו במשחק, אנחנו לא יכולים לשחק את מי שאנחנו לא, לכן דפוסי הפעולה והמחשבה שלנו עולים באופן מיידי ומשתקפים תוך כדי משחק. מעבר לזה, כשאנחנו מתרגלים פעולה חדשה שוב ושוב, תוך כדי המשחק, אנו מייצרים הקשרים חדשים במוח, שמובילים לדפוסי חשיבה חדשים".

פרשביז נולד ב-2004, בחדר קטן בבנימינה, במוחו של רונן גפני, אז יועץ עסקי ומאמן אישי, שהגה את המשחק כניסוי מחשבתי. גפני מספר שכאשר זיהה הזדמנות ליצירת מודל חדש של הדרכה ליזמים, הוא פיתח את המשחק במשך שש שנים, ולימים פנה לשימחה גליק, שמגדיר את עצמו "מרצה ומאמן גלובלי", והשניים הקימו חברת הדרכה בינלאומית, שבמסגרתה הפעילו את המשחק - תחילה בארצות-הברית, ולאחר מכן נפתחו זכייניות במקסיקו, בהודו, ברוסיה ובמדינות אחרות (לישראל, אגב, הוא הגיע רק ב-2013). החברה גם להיכנס לרשימת GameChangers 500 יחד עם ארגונים כמו TED וקיקסטארטר, המוכתרים ברשימה כארגונים בעלי תרומה לשינוי החברה והסביבה; והם אף משתפים את תובנותיהם בספר פרי עטם, "היזמים החדשים", שיצא לאחרונה בעברית, כשלוש שנים לאחר שראה אור באנגלית.

המודל הוא לא של משחק-מדף, לא משהו שאפשר לרכוש בחנויות, אלא של סדנה "משחקית", שנשענת על עיקרון ידוע, בעיקר בעולמות העיצוב וממשקי המשתמש, כ"גיימיפיקציה" (בעברית: "משחקו*ת"). בכל משחק יש ארבע/ה משתתפות/משתתפים, שכל אחד מהן/ם צריך/ה להתקדם מנקודת הפתיחה לנקודת הסיום תוך 90 דקות. כדי להתקדם על הלוח צריך לשלם, וכדי להשיג את הכסף לעשות את זה, נדרשות פעולות יזמיות באמצעות "קלפי עסקים" עם שורות רווח והפסד, שיתופי פעולה, הזדמנויות עסקיות - וכמובן שלא מעט אתגרים.

הסדנה הבסיסית, של שלוש שעות, כוללת הקדמה של חצי שעה, משחק של שעה וחצי ואז סיכומים, אבל יש גם סדנאות של יום שלם וסדנאות ייעודיות נושאיות, כמו חדשנות ויצירתיות, מהירות של קבלת החלטות וחשיבה אסטרטגית. קהל היעד של פרשביז מתחלק לשניים: מנהלים בארגונים (סדנה סגורה) ויזמים ובעלי עסקים עצמאיים (סדנה פתוחה), ויש גם תוכנית של סדרת סדנאות של חצי שנה. הסדנאות הפתוחות, ליזמים ולבעלי עסקים עצמאיים, מתקיימות אחת לשבועיים, ובסדנאות המנהלים השתתפו כבר כ-150 חברות בארץ.

"הכי מומלץ זה תהליך של כמה מפגשים", אומר גפני, לא בלי מודעות לטון ה"מכירתי" שבו הוא נשמע, "כי שם באמת הכוח: גם נוגעים בכמה נושאים וגם משחקים שוב ושוב, ועל-ידי כך מייצרים הקשרים שונים במוח".

- איך אנשים מגיבים למשחק?

"בהתחלה - הלם. בעיקר בגלל כמות האפשרויות. יש מעט מאוד חוקים במשחק ואתה מבין מהר מאוד שרוב החוקים הם בעיקר בראש שלנו. ושאפשר להתנהל אחרת, לפרוץ גבולות".

- ואיך זה מתורגם למציאות?

"אני אישית חושב שהאסימונים נופלים ברגע, כדי לחולל שינוי צריך להטמיע את זה. בסדנאות יש אפשרות לתרגל את מה שלומדים במשחק, וככל שיש לנו יותר התממשקות עם האנשים, רואים את השינויים בשטח. זה כמובן תלוי כמה חופש הארגון נותן לשינוי. המשחק הוא חיווט מחדש ואותו הדבר לגבי ארגון: להבין משהו ולהטמיע. יש ארגונים שלוקח להם שבעה-שמונה סשנים כדי שזה יחלחל פנימה, ויש כאלה שמפנימים מיד".

- אילו בעיות זיהיתם בארגונים שהשתתפו בסדנאות?

פיזנטי: "הרבה פעמים אני באה לארגונים שרוצים שיתוף פעולה ויצירתיות, אבל מייצרים תחרות בין העובדים. הם לא מבינים שכולם יכולים לנצח, ושהתחרות היא לא המדד היחיד".

גפני: "אנשים חושבים שתחרות מייצרת מוטיבציה, אבל מה שמניע אותנו זו לא תחרות אלא הישגיות. הכי קל זה לייצר תחרות, אבל כדי שתוכלי להניע חמישים אנשים שיהיו טובים, את צריכה להיות יותר יצירתית בבניית התגמול. אחת הטעויות הכי גדולות של ארגונים זה שהם לא מעודדים למידה חדשה. עדיין יש תפיסה שהיא מאוד מבוססת מהפכה תעשייתית, שאומרת 'זמן עבודה = תפוקה'. אם אני אראה עובדים שלי רואים סרטים ביוטיוב, אני אחשוב שהם מבזבזים את הכסף שלי במקום להבין שככה מפתחים יצירתיות ומקבלים השראה, כי אנחנו לא עובדי כפיים. ארגונים מסוגלים לקיים שעות של ישיבות על חוויית הלקוח, אבל הארגון לא ישלח את העובדים שלו למלון בוטיק כדי להבין מהי באמת החוויה של הלקוח. האנשים הנכונים, הכי פרודוקטיביים כשהם לא במשרד, כי כמה יצירתי אתה יכול להיות בארבעה קירות עם פלורסנט".

- עד כמה אנחנו שונים מארצות אחרות בהבדלים תרבותיים?

"האמת, לא כל-כך הרבה. יש לנו את אותן אמונות, אותם פחדים, אותם חלומות. אולי זה בגלל הגלובליזציה. ההבדל הוא בווליום: בארץ המשחק הרבה יותר קולני. צפיתי במשחק של חברה ברוסיה - בחדר הייתה דממה, אבל איזה מלחמות היו שם".

- יש הבדלים בגישות בין גברים לנשים?

פיזנטי: "לצערנו, רוב המנהלים בארגונים עדיין גברים, אבל בסדנאות הפרטיות יש רוב נשי מוחץ. המון נשים יצאו לעצמאות בגיל 40, ומאוד משקיעות בעצמן ובהתפתחות האישית שלהן".

גפני: "אני חושב שהן הרבה יותר פתוחות להתפתחות - גם כי נשים יותר פתוחות וגם כי העולם החדש מתאים הרבה יותר לנשים, האנרגיה שנדרשת בו היא נשית ובאופן טבעי יש להן יכולות יותר גבוהות בתוך העולם הזה. גברים מחפשים כלים ואנחנו מוכרים תודעה, אז בקורסים של שוק ההון והנדל"ן ישנם יותר גברים, אבל אצל הנשים חשובות יותר החשיבה, התודעה, ההתבוננות. מה שכן, יותר ויותר נשים מגיעות עם בני הזוג שלהן והם עוברים תהליך ביחד".

ידע שאין באוניברסיטה

לפרשביז יש כיום כ-40 זכיינים בכ-20 מדינות, בחלקן חברות הדרכה קטנות עם שישה-שבעה מאמנים. "בהודו, למשל, פרשביז נמצאת בשש ערים", מספר גפני. "המאמנים קונים את הערכה ודרכה מעבירים את הסדנאות ומשלמים לנו עמלה. בישראל רויטל היא הזכיינית הבלעדית, אבל זה קיים רק פה. בשאר העולם זה מיקסולוסיביטי - מודל המשלב בין אקסלוסיביטי לבין להביא עוד אנשים".

- יש לכם פיקוח על המאמנים בעולם?

"כשהתחלנו, תוך כדי ההפצה, פגשנו באופן אישי את המאמנים. היום כל התהליך הוא דיגיטלי. יש כל מיני מסננים, כמו מאמנים עם רקורד של עשר שנים בתחום של הדרכה ארגונית. פה ושם יש גם עופות מוזרים שנדלקו על פרשביז והפכו אותו לעיסוק שלהם. בסוף אנחנו מאמינים שהשוק הוא השופט הטוב ביותר. זה טרייד-אוף: כמה בקרה את רוצה לעומת כמה חופש, ואנחנו הולכים על חופש".

- איך בעצם הקמתם את החברה? עם איזה כסף?

"עד היום השקענו בפרשביז למעלה ממיליון דולר - הכול מהשקעות פרטיות. החברה מייצרת הכנסות של עשרות אלפי דולרים בחודש".

- אתם מצליחים לייצר רעיונות חדשים סביב המשחק? זה אפשרי?

"בהחלט. כל שלושה חודשים אנחנו ממציאים את כל הסדנה מחדש. הייחודיות של העולם החדש היא להביא עולמות תוכן מהרבה מאוד דיסציפלינות ולארוז אותם למשהו פרקטי".

- מאיפה הידע?

פיזנטי: "לימודים, חשיבה, אינטרנט. אנחנו אוטודידקטים, אוספים המון ידע שלא תמצאי היום בשום אוניברסיטה. אין בעיה של ידע, רק לדעת לצרוך אותו נכון".

- אתם לא חוששים ממתחרים?

גפני: "אנחנו לא מאמינים במתחרים, וזה גם מה שאנחנו מלמדים: אם מבינים שלכל אחד יש ייחודיות וערך מזוקק שהוא מביא, וכל אחד מדבר אל הקהל הנכון, אז אין באמת תחרות. אין חלופה להתפתחות אישית. אני רואה שוק אינסופי לפרשביז, זה לא שאני נאיבי, אבל אני מתחרה חזק בעצם היכולת של עצמי להגיע לשוק. אם בחרו בפרשביז במקום חברת הדרכה אחרת - זה בתמונה הקטנה. בתמונה הגדולה, השוק שלי הוא אינסופי. דלויט עושים אלף הדרכות בחודש; זה לא אומר שאני בתחרות איתם".

- מה לגבי שיתופי פעולה עם מערכת החינוך?

"זו מערכת מאוד מסורבלת, אבל כן עשינו ניסיון לשחק את המשחק עם נוער. זה היה די מדהים: אלה חבר'ה סוליסטים שרוצים לנצח, אבל לא ממקום של תחרות, אלא פשוט כי הם מאוד ממוקדים. אם המבוגרים צריכים לעצור רגע כדי להבין איפה כדאי להשקיע את האנרגיה כדי להתקדם, הנוער פשוט מבין מה נכון לו".

- סטודנטים?

"סטודנטים משחקים אצלנו במסגרת הארגונים שבהם הם עובדים, ואני חושב שהם תקועים לגמרי בעולם הישן: תחרותיות, פחד, קיבעונות, סטיגמות, אגו, טייטלים. לדעתי, זה קורה בין היתר כי גם המערכת, בתי הספר והאוניברסיטאות, תקועה בעולם הישן. היא מכוונת לייצר שכירים כשכבר אף אחד לא צריך שכירים, אלא יזמים".

- אז לא צריך אוניברסיטה?

"אין פה נכון ולא נכון. יש כאלה שאוהבים וצריכים מסגרת, כל אחד ומה שנכון לו. אני מאוד אשמח, למשל, שהרופא שמטפל בי יעבור שבע שנים של התמחות, אבל גם שילמד קצת רפואה הוליסטית ויבין את הקשר בין גוף לנפש".

מי קובע את כללי המשחק

גפני, 44, נשוי 2 המתגורר בבנימינה, החל את המסלול שלו כבר בצבא, כאשר במקביל לשירות כתוכניתן, סחר בבורסה. בהמשך הוא היה היה שותף בסטודיו לעיצוב ולמיתוג עם רעייתו, עבד בסטארט-אפים שונים והתייצב על קריירה כמדריך עסקי.

פיזנטי, 45, נשואה 3 המתגוררת בקדימה, מילאה תפקידים ניהוליים בכלנית כרמון וכ-10 שנים מנהלת פרויקטים ומנהלת מחלקת מכירות סחר אלקטרוני ביבואנית האלקטרוניקה ח.י. יש לה תואר ראשון במינהל עסקים ובתקשורת מהמכללה למינהל.

גליק, 38, יליד ארצות-הברית שעשה עלייה לפני כעשר שנים, היה בעל חברה לשיווק בניו-יורק ועסק בפיתוח עסקי.

- מה למדתם על עצמכם בחמש השנים האחרונות, שלא ידעתם קודם?

פיזנטי: "וואו, מלא. אנחנו כל הזמן לומדים על עצמנו כדי לדייק את העשייה שלנו, את המוצרים שלנו, את התקשורת שלנו. למדתי שיש לי נגישות להמון משאבים, שיש לי את היכולת לעשות דברים מאוד גדולים בכמעט אפס זמן".

גפני: "למדתי שאני הרבה יותר אמיץ ממה שחשבתי, שאני מפצה על דברים אחרים שהם יותר קשים לי כמו שקדנות, יצירתיות ומהירות. למדתי שאני צריך הרבה פחות כסף בשביל לחיות את החיים שאני רוצה לחיות".

- לפי מה שאתם רואים מהסדנאות שאתם מעבירים, איך נראים היזמים של היום?

"היזמים של העידן החדש הם לא בהכרח אנשים טכנולוגיים - הם יזמים מכל תחום. התפיסה הבסיסית היא שעסקים, או החיים לצורך העניין, זה משחק. זה אומר שרוב המערכות, אם לא כל המערכות, יש להן מכניקה משחקית, מישהו המציא אותם: עבודה, כסף, אוניברסיטה. מי שהמציא את זה החליט איך משחקים, מי מנצח, כמה נקודות אתה צובר. היזמים החדשים יודעים שיש להם את היכולת להפוך רעיונות למציאות.

"היום הרבה יותר פשוט וקל לעשות עסקים מאי פעם בהיסטוריה האנושית: השוק אינסופי, הכול גלובלי בעלויות אפסיות. תסתכלי עלינו, אנחנו מנהלים עסק בינלאומי מהלפטופ. היזמים החדשים מפרקים את הסדר. הם מבינים שלמדו תואר שני כדי להתקבל לעבודה אצל מישהו שעזב את הלימודים כדי להקים את פייסבוק".

- איך לדעתכם ייראה עולם היזמות העסקית בעוד כמה שנים מהיום?

"אנשים ישלבו תחומים שונים של ידע ויזקקו את הייחודיות ואת הערך שלהם אל תוך העשייה. תהיה חשיבות לביטוי העצמי, להביא את הייחודיות שלך במקום להשתיק אותה כדי לשרת תבנית מסוימת. בנוסף, נראה אנשים שהם יותר מבוססי ערכים, כי כבר יש הרבה ממדי ניצחון שהם לא כסף. בעוד עשרים שנים, למשל, אני חושב שלא תהיה הגדרה 'עסק חברתי' כי ברקע כל העסקים יתמכו בערכים חברתיים. זה יהיה ברור מאליו, וגם סביבת העבודה תשתנה: מנהלים יצטרכו לנהל הרבה יותר בכוח אישיותם והיצירתיות שלהם, והרבה פחות בכוח הסמכות שלהם. תופעות של בוס שצועק על העובדים שלו ייראו לנו בעוד עשרים שנים כמו שלהכות ילדים כאקט חינוכי נראה לנו לפני 50 שנה משהו לגיטימי והיום זה בלתי סביר בעליל".