פרשת קצב, בחזרה לשפיות

קצב איננו, כנראה, ולא היה אנס. הוא עבריין-מין, מניאק, שניצל ואימלל בחורות חסרות ישע, לעתים צעירות דתיות, או מסורתיות, כשכפה עליהן מגעים, יחסים ודפוסים שלא ידעו לפניו. שגרת התנהגותו הנחותה, במשך כ-20 שנה, התקילה אותו, במקרים אחדים, גם בבחורות שאפתניות, לא חפות ממניפולציה, שלאחר שהתאכזבו נמלאו תחושות נקם ושילם.

פרשת הנשיא נזקפת כולה לזכות היועץ המשפטי לממשלה, מני מזוז, שללא תלונה מסודרת, הלך אחר חושיו ובעקבות כמה סימנים מעידים - פגישה תמוהה, מכתבים הסותרים את הפגישה ואחד את השני - פתח בחקירה פלילית ודבק בה בנחישות.

החקירה היתה מהירה וקדחתנית, אף כי "שאפתנית", כפי שהגדרתי אותה כבר בשלביה הראשונים. על הקושי בחקירות מסוג זה אני יכול להעיד את הסיפור הבא: בשנת 2000, כשקצב התמודד על הנשיאות, פנתה אלי ללא הרף אישה, פעילה בליכוד, וניסתה לשכנע אותי לחדול לתמוך בשמעון פרס לטובת "משה, איש נהדר שיהיה נשיא נהדר". כארבע שנים אחר כך, והיא כבר עוזרת של שר אחר, שאלה אותי אותה אישה, מלאה בטרוניה ובטענה, מדוע התקשורת לא מפרסמת את דבר ההטרדות המיניות של "קצב, שהוא חולה מין מזעזע".

הקידוחים הקודמים שלה (על משה, הנשיא הנפלא שיהיה לנו) עדיין היו קדוחים באזני, והדי השבחים הקודמים עוד הדהדו לי בחלל הגולגולת, שהתקשיתי להסתגל לטרנספורמציה שעברה הגברת ביחסה לקצב - ממעריצה לשוטמת. הגברת הזו, שהמקרה שלה אירע בעשור הקודם ולכן נפל לבור ההתיישנות, נחשבה במשטרה לעדה האמינה והרהוטה מכולן.

הפער הכפול, בין הטיוטה לכתב-האישום ובין כתב-האישום לעונש, יצר זעם ועלבון, שאין הסבר משפטי המסוגל לעת עתה להפיגם ולהרגיעם. קצב פורש עם הרבה קלון ומעט מדי עבירה.

מני מזוז נושא בעיקר האחריות לפערים הללו. אבל הקריאות להתפטרותו הן הזויות, והביקורת נגדו מוגזמת בעליל. מזוז הוא אדם נקי, חף מאג'נדה אישית או סדר יום סמוי. הוא לא מפיח רוח בקריירה שלו על חשבון האחריות הלאומית ולא חורש את קידומו על גבו של אף חשוד. הוא יכול היה בקלי-קלות למשוך את התיק עוד חצי שנה, להגיש כתב-אישום לקול מצהלות התקשורת ולהניח לו להתפצפץ כעבור שנתיים בבית משפט. וכבר היו דברים מעולם. בעשור האחרון הוגשו לבתי המשפט תיקים לצרכי תקשורת, ללא תשתית ראייתית וסיכוי הרשעתי כלשהו. אני מכיר כמה וכמה תיקים וטיוטות שנערכו או הוגשו רק למען, "מה יגידו, מה יכתבו ומה ישדרו".

מזוז צריך היה להודיע כבר לפני כחצי שנה, שא' הראשונה, התקשורתית, אינה במשחק. אם היו עיתונאים שידעו ואמרו זאת, הוא בוודאי צריך היה לדעת לומר זאת. אסור, כמובן, אסור היה לו להשתמש במונח "אונס" כלפי נשיא מדינה, ללא ביסוס אטומי, אף לא בטיוטה, ואם הדבר יצר בעיה לשימוע, ניתן היה לפתור אותה בדרכים שונות ושקטות.

בסופו של יום, עם רדת ערב, לא עכבר הוליד ההר אך גם לא פיל, לא היתה כאן שום קומבינה מצד אחד, ולא רדיפה אישית מצד שני.

ההפרזה השתלטה גם על תשובת קצב לבג"ץ. הביטויים הספרותיים והמונחים הטראגיים מציירים אותו כקורבן מעונה של השיח הציבורי. גיבור לאומי וקדוש דתי. זב דם וגוסס בייסורי תופת. משהו בין ז'אן דארק לבין ברוך ממגנצה. אילו לא ידעתי שמדובר בסך הכל בכתב-טענות אזרחי לבית משפט, הייתי משוכנע שאת הפואמה המזוויעה הזו כתב המשורר שאול טשרניחובסקי, ולא הפרקליטים המלומדים, פלדמן, אמיר ואבי לביא.

מצד שני, פרקליט המדינה הפורש, ערן שנדר, יצא לסבב מחוזות, מדרום לצפון ולמחלקות שונות, כדי להסביר את הסדר-הטיעון. להקל על המבוכה ולדכא את התסיסה. בהזדמנות זו הוא חשף מזימה, קונספירציה, של גורמים נגועים, להחליש את מערכת האכיפה ולפגוע בפרקליטות. רוצה לומר, להחליש ולפגוע מטעמים וטעמי-טעמים ערמומיים ופסולים.

תרגיע, מר שנדר, תרגיע. מותר אף מתבקש לבקר את הפרקליטות על ניהול לקוי של תיק מרכזי, בעל פרופיל מחודד בארץ ובעולם. רבים וטובים סבורים, למשל, שאילו פרקליט המדינה היה, כפי שהוא צריך להיות, עורך דין פלילי, אקטיבי ומנוסה - הפדיחה הזו היתה נמנעת.

קרה פה בערך מה שקרה לצה"ל במלחמת לבנון השנייה. יועץ משפטי לממשלה, שבא מתחום החקיקה והמשפט האזרחי והמינהלי עם פרקליט מדינה אשר בא מהמחלקה לחקירת שוטרים. אם תרצו, שר ביטחון מההסתדרות עם רמטכ"ל מחיל האוויר והחלל.

מר שנדר בחור נפלא. פניו לפעילות חינוכית. הוא יהיה בוודאי מחנך דגול, שני אולי ליאנוש קורצ'אק או לד"ר רודולף שטיינר, אך אני לא משוכנע שהוא ניחן בכישורים מקצועיים להכריע אם ועל מה להעמיד לדין נשיא מדינה, ראש ממשלה, שר אוצר, ראש רשות מסים ועוד נבחרים ובכירים בסוגיות סבוכות ומפותלות. מילא אני, הבעיה היא שהכפופים לו במחוזות ובמחלקות אינם משוכנעים.

אגב, שאלה, דומני, שטרם נשאלה: אילו הוגש כתב-אישום נגד הנשיא, מי היה מופיע מטעם התביעה? נגד נשיא מדינה או ראש ממשלה, ראוי שיופיע היועץ המשפטי לממשלה או לפחות פרקליט המדינה. בפרשת "האי היווני", למשל, היה ברור וידוע שממלאת מקום היועץ המשפטי ופרקליטת המדינה הפורשת, הגברת עדנה ארבל, אינה חולמת להופיע בתיק. מי אמור היה להופיע כאן ואולי להתנפץ בבית המשפט?

חשוב מאוד, הכרחי, לגייס כעת פרקליט מהשוק הפרטי, כמתנדב לצבא קבע, כדי שייצב את המערכת, יאזן וישדרג אותה. מקצוען, בר-סמכא, המסוגל להתנתק מעברו ההגנתי ולהזדהות עם האינטרס הציבורי. עורך דין מהקליבר של יהודה ויינשטיין, דן שיינמן או גיורא אדרת. כדי שיוכל, בין היתר, לעזור למזוז להכריע את מי, על מה ואם בכלל להעמיד לדין, מבין שלל החשודים הבכירים המתדפקים על הדלת.

פרשת קצב יכולה, חייבת, לשמש מדריך מחודש לשפיות. קוד עדכני לשמירת כללי יסוד. הנחיה לגישה אופקית, לחשיבה מאוזנת. למשטרה, לפרקליטות, למערכת המשפט ולתקשורת.

אמנון אברמוביץ' הוא פרשן חדשות ערוץ 2