סליחה, אבל אין פיתרון יצירתי יותר?

בחינה מקיפה של ישראל, מהזווית הכלכלית, החוקתית והפוליטית מעלה מסקנה אחת ברורה: עוד לא החלטנו לאיזה גוש של מדינות אנחנו רוצים להצטרף. אכן, הצמיחה הנאה של כלכלת ישראל מקדמת אותנו באופן משמעותי לגוש המדינות המפותחות. אולם, מבחינת החוקים שמקודמים חדשות לבקרים במליאת הכנסת, נדמה כי ישראל צועדת באופן מובהק לעבר המדינות החשוכות שמאמינות בתערבות בזכויות הפרט.

הצעת החוק של ח"כ אמנון כהן (ש"ס) שעברה השבוע (ד') בקריאה ראשונה בכנסת, עליה הצביעו 46 ח"כים בעד והתנגדו לה 20, היא עדות עגומה לכך שלתרבות החופש של ישראל יש עוד הרבה מה ללמוד מהעולם המתקדם והנאור. כן, כולנו רוצים לשמור על הגיל הרך ולא תומכים בחשיפתם לתכנים לא ראויים ופוגעניים. אבל האם המדינה היא זו שצריכה ללמד את ההורים כיצד לעשות עבודתם?

בעיתוי מוצלח למדי, כמו בטלפתיה עם הח"כ כהן, דיבר בשבוע שעבר ביל גייטס, יו"ר מיקרוסופט, על הסכנות הטמונות בצנזורה באינטרנט, בנאום אותו נשא באוניברסיטת סטנפורד. "אי אפשר לשלוט באינטרנט", אמר גייטס. "בטווח הארוך, חופש הביטוי צפוי לנצח". גייטס הוסיף כי "אם המדינה שלכם רוצה שהכלכלה שלה תהיה מפותחת, האינטרנט חייב להישאר חופשי". עם המדיניות של מיקרוסופט, שהיא לעתים דורסנית, אפשר שלא להסכים. את ההבנה שלו לגבי האינטרנט קשה לנגח.

גם בתחום של צנזורה באינטרנט, ישראל נמצאת לבד במערכה מבינת המדינות האירופיות. באיחוד האירופי לדוגמה, שמים את הדגש על העיקרון של הסדרה עצמית. הכוונה היא לחזק את השימוש הבטוח באינטרנט, ולהילחם בתופעת התכנים הלא ראויים באמצעות חינוך של משתמש הקצה. ההסדרה מתבצעת בעיקר על ידי הגברת המודעות, ניתוח אפקטיביות ופיתוחים של טכנולוגיות סינון, הגברת חילופי מידע כדי להילחם בחומר לא ראוי ודירוג תכנים.

גם מספרד, מסתבר, אנחנו יכולים ללמוד לא מעט. משרד התעשייה ניסח אמנה לאומית, שמאגדת מספר פעולות של הדרכה, מידע והגברת מודעות, והממשלה אף מקצה לקמפיינים המעודדים שימוש בטוח ברשת, 5 מיליון אירו. בישראל, לעומת זאת, כנראה לא חשבו על האפשרות לקדם קמפיין מהסוג הזה, למרות שקמפיינים בתחומים אחרים, כמו נהיגה בטוחה או שמירה על הטבע, זכו להצלחה מסחררת. פשוט, לא הכי יצירתי, אבל כל כך אפקטיבי.

בארה"ב ניסו להפעיל חוקי צנזורה אולם ללא הצלחה. שם, באופן טבעי, הבינו כי שמירה על זכויות הפרט היא נדבך מרכזי בתרבות הפוליטית, שעליו חייבים לשמור. הפתרון שנבחר בסופו של דבר הוא התקנת תוכנות סינון בספריות ובתי ספר ציבוריים בלבד. בקרב המדינות הדמוקרטיות, אוסטרליה היא זו שנוקטת בגישה מחמירה יותר שבאה לידי ביטוי בחוק המחייב את ספקי השירות, אך לא יצרניות המידע התוכן, למחוק תכנים מהשרתים שלהם ש"מעוררים התנגדות" או לא "מתאימים לקטינים" לפי הממשלה. בכל המדינות שאוזכרו, זכות ההחלטה עדיין בידי האזרחים.

אפילו לפני שאנחנו נכנסים לקשיים בהחלת חוק שכזה, ואיך אפשר לנטר את כל השימושים ה"לא נאותים", נותרת השאלה: למי אנחנו רוצים להידמות? אנחנו, כישראלים, מאוד אוהבים להתגאות במוח היצירתי שלנו. נו, הנה ההזדמנות שלנו למצוא פיתרון אחר, יותר מקורי ופחות פולשני. אולי פעם אחת נהיה ראש לשועלים ולא זנב לאריות.