גם אני מחכה לגלעד. בביתבשנת 2008 מחאה חברתית היא כבר לא מה שהיא היתה פעם. אין יותר עצרות המונים בכיכרות, אין הפגנות ענק, והפגנת ה-400 אלף שידעה כיכר רבין (אז כיכר מלכי ישראל) היא תופעה של פעם בחיים שלא תחזור יותר.
אז איך מתבצעת המחאה בשנים אלו? המחאה הדוממת והאינטרנטית. חברי יניב מגל קורא לדברים "פוליטיקה לייט" ואילו אני קורא לדבר מעורבות חברתית ממדרגה ראשונה.
בימים האחרונים מחליפים מאות אלפים את תמונתם ברשתות החברתיות השונות ובתוכנות המסרים המיידיים לתמונה של גלעד שליט עם הכיתוב "גם אני מחכה לגלעד". עשרות אם לא מאות מחבריי בפייסבוק כבר שינו את תמונתם.
אז איך זה משפיע? אין פקקי תנועה, אין מצלמות טלוויזיה, אבל בימי ה-2.0 WEB, אולי העוצמה של התמונות, של הרשתות החברתיות גדולה יותר? אין יותר את האיש שעומד בכיכר העיר וצועק, אלא יש את מאות אלפי האנשים עם התמונות, יש את המחאה המתפשטת, ויש את כל האנשים שרואים, ולהבדיל מאייטם של כמה דקות בטלוויזיה, פה מדובר במשהו מתמשך ומדבק.
אין את העניין של "ההקלקה הרגעית", אין פה עצלנות, יש פה פשוט את ההתאמה של המחאה החברתית בנושא שכואב לכולם, לעולם הטכנולוגי בו אנו חיים. ואולי טוב שהמחאה מתאימה עצמה לעולם המודרני.
העובדה שלא עומדים עם שלטים בקרנות רחוב, לא אומרת שלאיש לא אכפת. להיפך, מאות אלפי הגולשים רק מביעים הזדהות חזקה יותר מהרבה דרכים אחרות אותן ידענו עד כה.
