גלובס - עיתון העסקים של ישראלאתר נגיש

פעם, כשהייתי צעיר, חשבתי ככה. פעם, כשלא היו לי ילדים שמגיעים לסלון בתשע ורבע ורואים בטלוויזיה מנחה חמור סבר שחוקר אזרח האם הוא מפנטז על אחותה של אשתו, הייתי ליברל יותר קיצוני. חשבתי שלא צריך בכלל רגולציה.

אבל צריך. כמו שצריך משטרה כל עוד היא מבינה שלאכוף את תקנות התעבורה של רחוב הולנדי בנתיבי איילון, זה לא לעניין. אני מאמין בכל לבי שבמסגרת האיזונים והבלמים של דמוקרטיה מודרנית, כל גוף חזק צריך להיות מפוקח באיזשהו אופן על-ידי גוף אחר, שלא ייתן למחשבה שהוא מנהל את המדינה לעלות לו לראש, אבל מפה ועד הדרך בה פועלת הרגולציה הטלוויזיונית בישראל יש מרחק עצום.

לפני מספר שנים נפגשתי לשיחת רקע עם בכיר הרגולטורים של אותה תקופה. שתינו קפה, שוחחנו קצת, ואז שאלתי אותו שאלת תם: את מי אתה משרת בעצם? את הציבור? את היוצרים? את הזכיינים? את הפוליטיקאים שמינו אותך? עיניו של הרגולטור התרוצצו בחוריהן, ואחרי פאוזה לא קטנה נשמע מלמול עם הרבה "הממממ...", בו שובצו המלים "התרבות הישראלית", "הציבור", ו"חובה עלינו". תשובה לעניין לא קיבלתי.

אז את מי אתה משרת אדון רגולטור? את היוצרים? לטענתם לא. הם יודעים יפה מאוד לעמוד על זכויותיהם לבד. את הצופים? אלה מצביעים בשלט. יש להם שלל ערוצים ובחירות: לעיתים הם בוחרים ב"כוכב נולד", לעיתים ב"הישרדות", לעיתים ב"מרחק נגיעה". יש מקום לחשוף אותם לתכנים אחרים, עם חשיבות ציבורית, השאלה היא איך.

כשהולכים עם הראש בקיר, כמו למשל העבודה שעושה הרגולטור לשעבר בערוץ הציבורי היחיד, זה מה שיוצא: ערוץ אנכרוניסטי, ממומן עד צוואר מכספי האזרחים, שלא מצליח לייצר כמעט אף תכנית שבאמת מעניינת אותם, נוגעת בהם, גורמת להם לעצור לכמה דקות ולנסות לתת לה צ'אנס.

באמצעות הרייטינג הדל של ערוץ 1 אומרים הצופים משהו מאוד חד וברור: זה לא קשור אלינו, לא רלוונטי לחיינו, אנחנו לא מעוניינים. את הזכיינים? ברור שלא. אלו, שמממנים אותך על-פי חוק, נחשבים בעיניך כחבורה צינית, שמטרתה היחידה היא לספור את הכסף במדרגות, ושאין לה דבר עם השאיפה ליצור טלוויזיה מעניינת, איכותית, חדשנית ובעלת ערך מוסף.

לתת קרדיט לזכיינים

צריכה להיות סיבה מאוד טובה כדי להתערב במה שהעם אוהב. התפיסה שבבסיס עבודת הרגולטור גורסת שהזכיינים הם נטולי מצפון ויושרה, והצופים הם תינוקות זבי חוטם שנשבו בקסמיה של קופסת הפלאים המהבהבת. בהתאם לכך מתעקש הרגולטור להאכיל את הילדים ההיפראקטיביים בצלחת של מזון מאקרוביוטי, בלי להתייחס לכך שמסביב לשולחנות של הזכיינים יש קרנבל שלם של פאסט-פוד זוהר ועמוס סוכרים. הוא לא נותן קרדיט מינימלי לזכיינים שימצאו את הדרך האחראית לשלב את אבות המזון בתפריט שלהם. הוא בטוח שללא הפיקוח שלו, גם הם יהפכו מייד לבאסטות של צמר גפן מתוק.

גם אם החשש הזה לגיטימי - תן להם קווי יסוד, וצא מהמטבח. כשאתה מרחרח במקרר, בודק את התוויות שעל התבלינים ומרים את המכסים של הסירים, זה לא עוזר.

תפיסת עולם מיושנת

כאמור, יש מקום לרגולציה, גם אם ממש קשה להגיד את זה לנוכח הפרשנות המקומית של המושג. אבל יש להבחין בינה ובין דמגוגיה ופטרונות על התרבות הפופולארית ובעיקר על טעמו של הציבור. אין בעולם הנאור רשות ממשלתית שמורה לגוף שידור מקצועי כמה סרטים דוקומנטריים לעשות וכמה סדרות דרמה. בחלק מהמקומות הרגולציה היא מינימלית, ובחלק מהמקומות מדובר ברשות שמסדירה את העקרונות הכלליים של השוק, ולא יורדת לפרטים של הגדרת כל תכנית ותכנית. הרגולטור הנאור מחלק מכסות של ז'אנרים, ומשם העבודה היא של הערוצים. רגולטור מתקדם יודע שהיום הז'אנרים הם היברידים, ושההתעקשות להכניס כל תכנית לאיזושהי מגירה ספציפית ורק כך להחליט אם היא ראויה או לא, היא בבחינת תפיסת עולם שאבד עליה הכלח.

אז נכון שעברו שנים מאז הוקמה הרשות השניה, ונכון שמאז היא הוציאה לא מעט מכרזים שבינם ובין המציאות שהתפתחה אחר כך לא תמיד יש קורלציה, ונכון שיש כבר המון עובדים ומשרדים ונהלים וכו' וכו', אבל עדיין אפשר לחזור רגע לשאלה הבסיסית - מה תפקידי? את מי אני משרת? - כדי להימנע מתיאטרון האבסורד הזה.

ואם לא, תמיד אפשר לגייס כותב מוכשר, להפוך את מצעד האיוולת המתמשך הזה לסדרה קומית סאטירית, ולהחזיק אצבעות חזק חזק שהיא תוכר כז'אנר עליון. *

הכותב הוא עורך ראשי של קשת אינטראקטיב וערוץ ביפ, משתתף בדיון "איפה נראה את הריאליטי הבא" שיתקיים בוועידת תקשורת ונתח שוק 2008