"כיצד אדולף, ילד רגיש שחולם להיות צייר, הפך להיות היטלר?", בשאלה פותחת זו מציגה התוכנייה את הצגת היחיד "אדולף", והיא אכן מקפלת בחובה לא רק את תמצית ומהות ההצגה, אלא גם את הבעייתיות שהיא נושאת עימה לכל אורכה.
ראשית, מדוע מכל המכלול ההיסטורי של הנאציזם, דווקא השאלה הזאת היא שאמורה לעניין אותנו, הבאים לצפות בהצגה? למה זה מעניין? למה זה חשוב? האם שוב נגלה שבכל אחד מאיתנו יש היטלר קטן, או שמא היטלר יש רק אחד, או שהתשובה היא אולי באמצע, כלומר ש-37.7% מהאוכלוסייה היהודית הבוגרת יכולים להפוך להיטלר, תלוי בנסיבות? ואם כך או כך - אז מה?
ואיפה באמת הנסיבות בשאלה הזאת, המנוסחת כאילו האדולף הזה הפך להיטלר בשום-מקום בשום-זמן, משל מדובר באיזה גיבור-על מרושע בסרט קומיקס הוליוודי. אז נכון, יש אולי ויכוח בשאלה אם ההיסטוריה עושה את האדם או האדם את ההיסטוריה, אבל להתעלם לחלוטין, בשאלת המפתח המעלה הצגה על אדולף היטלר, ממקומם של התהליכים ההיסטוריים בעלייתו של הנאציזם לשלטון, זה לא טיפ-טיפה מוגזם? או שמא שאלת המפתח הזו בכלל אינה עוסקת בהפיכתו של אדם יחיד וחמוד למפלצת אחת ויחידה לכאורה, או בתהליכים היסטוריים היסטריים הסוחפים עמים שלמים בני עשרות מיליוני אנשים (היטלר אולי היה אחד, אבל מה עם כל הילדים הגרמנים והאירופים החמודים האחרים?) לתהומות של הרס טוטאלי ורצח המוני, אלא בשאלה איך הופך איש אחד למותג, מאדולף להיטלר, מאלביס לפרסלי, מדוד לבן-גוריון, מקוקה-לקולה, וכן הלאה?
ובכלל, מי אמר לכם שהיטלר היה ילד רגיש? אולי הוא היה ילד אטום ומגעיל? איפה כתוב שהוא היה ילד רגיש? הרי אפילו בהצגה שלכם אין שמץ של רמז לרגישותו כילד? אז מאיפה המצאתם את זה? האם יצאתם מתוך הנחה שעצם העובדה שהוא היה ילד, וזה כנראה נכון, מוכיחה שהוא היה רגיש? יכול להיות. ואם כן - אז מה? כל בני האדם היו תינוקות חמודים בעיני הוריהם. אז מה? או שמא כל מי שחולם להיות צייר, או מחזאי, או במאי, סימן שהוא אדם רגיש שלא יכול כביכול - והעובדות מדברות הרי בעד עצמן - לכבוש ארצות ולהשמיד עמים?
ואכן, כל המכשלות הטמונות בהנחת היסוד של ההצגה הזאת, באות לידי ביטוי בהצגה עצמה. מדובר באוסף אקלקטי למדי של מונולוגים - סביב הבקשה של היטלר להתקבל כחבר במפלגת הפועלים הסוציאליסטית הזעירה של גרמניה, שהפכה אחר-כך למפלגה הנאציונאל-סוציאליסטית סוחפת ההמונים - המשקפים עובדות ביוגרפיות, תחושות, מחשבות ודעות שהשמיע וכתב היטלר במהלך חייו, והאמורים לבנות, כאבני פסיפס או פאזל, את התמונה הגדולה והשלמה שתענה על השאלה "כיצד אדולף, הילד הרגיש שחולם להיות צייר, הופך להיות היטלר". אלא שהשאלה, שמלכתחילה אינה מעניינת ואינה חשובה ושאין לה תשובה, אכן אינה נענית בהצגה.
וכל מה שנותר לנו הם מונולוגים מלאי תזזית, בביצועו רב התנופה של צחי גליק, שאינם אומרים דבר ואינם מובילים לשום מקום, והרמזים המילוליים הרבים הפזורים בהצגה, על-ידי שימוש בפראזות מהשפה הפוליטית הישראלית, לכך שגם אנחנו עלולים עאלק להידרדר להיטלריזם, אינם מוסיפים שכבה למחשבה, אלא דווקא מרדדים את ההצגה עוד למטה מנמיכותה. *