רונאל פישר הוא עורך דין
מעולם לא הייתה הפילוסופיה של המשפט רלבנטית ונחוצה כפי שהיא היום. מאבקי השליטה בין שר המשפטים, דניאל פרידמן, לנשיאת בית המשפט העליון, דורית ביניש, יותר משהם נושאים אופי אישי, נובעים בסופו של דבר מפערים עמוקים בתפיסות עולם, שלא יושבו עד תום.
קונספטואלית, אמור היה המשפט הישראלי להיות היום אור לגויים - מי שמסוגלים להעמיד משפט צודק, מדויק ככל האפשר, חותר אל האמת וכזה המשקף קונצנזוס רחב. אך זה לא המצב. קרע עמוק וחריף בחברה הישראלית מלווה כל החלטה של היועץ המשפטי לממשלה, מני מזוז, פרקליט המדינה, משה לדור, ובית המשפט בערכאות השונות. נדמה, שקצת הלכנו לאיבוד.
ד"ר חיים שיין, שהעמיד תלמידים רבים בתחום הפילוסופיה של המשפט, כתב ספר שיצא בהוצאת מכללת שערי משפט, המרכז את הגישות העיקריות, שהולידו מלחמות בין שופטים למלומדים במשך מאות בשנים.
הפוזיטיביסטים, יראי החוק ומגיניו, מול אילו שדרשו מטרייה רחבה יותר למשפט בדמות כללי הצדק הטבעי. אבל הפרק החשוב והמעניין ביותר, שהיה צריך להוליד סערה זוטא לו היה נכתב באופן בוטה, קוהרנטי וביקורתי יותר, הוא העיסוק בנשיא בית המשפט העליון בדימוס, פרופ' אהרון ברק, שהציע משפט המבוסס על ערכים, ומכוח עוצמתו הפנומנלית הצליח להשפיע על הסובבים אותו לבחור בדרכו.
כשני עשורים עשה הנשיא ברק במשפט כמעט כבתוך שלו, בלי שאיש כמעט יעצור בעדו. פה ושם נרשמה הסתייגות של השופט בדימוס מישאל חשין, אך הרוב נטה אחר ברק, שנתפס כאדם מתון, מאופק, ומי שמביא עמו בשורה אחראית, סדורה ומלאת הוד והדר למשפט הישראלי.
ברק הוסיף תניות לחוזים, שהן לא היו בהם, ופירש חוקים באופן שהמחוקק לא התכוון לו. הוא התערב בהחלטות הממשלה, ביטל חוקים ואפשר לכל אדם ובכל עניין לעתור לבג"ץ, גם אם לא היה ברור איך נולדה הסמכות הזו ועד היכן תגיע. עורכי דין, שלא התלהבו מהמגמה שהוביל ברק, צקצקו בלשונם מאחורי גבו. רק מעטים מאוד העזו לפצות פה. בחדרי חדרים אמרו, שברק רואה בחוק החרוט המלצה בלבד, ושלו עצמו יש חוק משלו.
ברק מצדו מיעט להתגונן. הוא היה גדול מזה. "אני משקף בהחלטותיי את הערכים המשתנים של החלק הנאור בחברה הישראלית", כתב, וכולם רצו כדי לבדוק אם הם נכללים בתוכו. בינינו, כמה נורא יכול להיות אילו ערכיך אינם עושים אותך אליטיסט כפי שמצופה ממך. ההזדהות עם ברק הפכה לבון-טון. רק פסיכי כמוני המשיך לחשוב, ששופטים צריכים ליישם את החוק ולא להמציא אותו. ונגיד, שהיו עוד שניים-שלושה שסלדו ממה שעושה ברק למשפט. אבל, דחילאק, מה זה משנה. הרוב נהה אחר ברק, ונתן לו גושפנקא לייצר עוד החלטות שיפוטיות המבססות את ההיתר של שופטים לשייט מעל לחוק, מתחתיו ולצדדיו.
מילים ריקות מתוכן
מהר מאוד נעשו התכלית, תום הלב והסבירות - מילים ריקות מתוכן, שהיו תחליף אינטלקטואלי לבריונות מילולית - למכלים עצומים, שלתוכם יצקו ברק ועמיתיו השופטים את רחשי ליבם, יכולתם הווירטואוזית והשקפתם. חוק, בדרך-כלל, לא היה שם. הוא נשכח, אולי נזנח. רבים הרגישו בכנסת, שברק רואה בחלקם עדת מטומטמים, וקצפם יצא עליו.
מתוך טעות, חוסר הבנה והעדר עמקות, נוטים אצלנו לזלזל בפילוסופיה של המשפט. חבל. שוכחים, שמשם נולדו מהפכות חשובות, שלאחריהן שום דבר כבר לא היה ויהיה אותו דבר. לא הצדק, לא האמת, וגם לא התוצאות שעמן ייצאו עורכי דין מבית המשפט. מה שמבעבע היום בחוסר נחת מתחת לפני השטח של עולם המשפט הישראלי, הוא הפילוסופיה של המשפט. לא שום דבר אחר. כדי לשנות את השיטה, צריך הנמקה טובה, וללא אבני דרך משמעותיות, מהותיות, כל שנותר הוא ריב אישי בין פרידמן לביניש, שמקרוב ומקרוב נראה רע מאוד.
ד"ר שיין מזכיר בספרו את התנועה לביקורת המשפט, שהסעירה את ארצות הברית בשנות ה-60 וה-70. סטודנטים למשפט, מרצים, משפטנים ועורכי דין, התאגדו כמעט ספונטנית ויצאו נגד התפיסות, שהיו מקובלות עד אותה עת, ונשמרו באדיקות. חברי התנועה העזו לפצות פה ולצפצף, בין היתר, נגד הרעיון המגונה של פרשנות תכליתית לחוק, שאותה ראו כהתחכמות של בעלי אג'נדה פוליטית וחברתית שהעניקו לדברי חקיקה פירוש המתאים להם. הם עשו את הפילוסופיה של המשפט בארה"ב של אותם ימים, שעליה דגרו שופטים שמרנים ונשואי פנים, לעיסה דביקה ומריחה.
איני יודע מדוע, אבל כאשר קראתי את הדברים, לא יכולתי שלא לשאול את עצמי עד כמה אנחנו רחוקים היום מאותה אופציה של התארגנות בלתי-מאורגנת, שתדרוש להשיב את המשפט לעם ואת החוק למחוקק. זה נראה היום קרוב מתמיד. מצד שני, מה בוער. חיכיתי שמונה שנים בסבלנות. אחכה עוד קצת. בסוף זה יקרה.