מזג אוויר סגרירי הוא שעתה היפה של המלנכוליה, ובימים אלה היא מורגשת ביתר שאת ברחובות ירושלמים, הנעטפים חרש בתוגת הסתיו. בניגוד לתפיסה המקובלת אודות סגפנותה של הבירה, המסעדות, הברים ובתי הקפה מלאים בערבים הקרירים בתיירים, באצולת האקדמיה הירושלמית ובשארית הפלטה של החילוניים בעיר.
ירושלים היא עיר של אמונה ונאמנות. בניגוד לתל-אביב הטרנדית והקופצנית, השומרת אמונים לדת הנהנתנות, הולך הקהל הירושלמי שבי אחר מקומות שבהם הוא מרגיש כמו בנעלי בית מרופטות אבל נוחות.
הגרעין הקשה של ירושלים יושב ב"צ'אקרה", מוסד ירושלמי ותיק שלא נס לחו. המסעדה, (שכדי ליהנות ממנה בשישי בערב, צריך להקדים ולהזמין מקומות כבר בתחילת השבוע) עברה בשבועות האחרונים ממקום היווסדה ברחוב שלומציון המלכה, למשכנה החדש ברחוב המלך ג'ורג'. מדובר במהלך נועז למקום, שחלק מקסם אווירתו הושג בזכות צפיפותו של הבר במפלס התחתון ואווירת ה"חאמרה" במפלס העליון. אבל "צ'אקרה" החדשה כמו הישנה, בטוחה בעצמה גם במיקומה החדש, מהסיבה הפשוטה שירושלמים שמתייחסים אליהם באהבה, גומלים בהתאם.
"אנחנו פה קודם כל בשביל הירושלמים", אומר לי אילן גרוסי, מבעלי המקום, לאחר שאני שואלת אותו אם באים לכאן במיוחד מחוץ לירושלים. "אל תביני אותי לא נכון", הוא מוסיף, "הרבה תל-אביבים מגיעים לכאן ואנחנו שמחים על כך מאד, אבל מבחינתי - הירושלמים תחילה". "איך אתה יודע שמדובר בקהל תל-אביבי?", אני מקשה. "הגזמת", הוא צוחק, "כבר בטלפון או בכניסה למסעדה הם מודיעים לי שהם עלו במיוחד מתל-אביב", בכך הם רומזים שכדאי שיתייחסו אליהם יפה.
גרוסי, דור חמישי למשפחה ירושלמית, חזר מטיול במזרח ופתח בתחילת שנות ה-90 את מסעדת "שנטי", בימים הטובים של טרום האינתיפאדה. שמו של המקום יצא לפניו כמי שמפנק את אורחיו ברוחב לב: בחצות ליל חורף במנת חמין ובקיץ בבשר שהכינו על מנגל מאולתר בחצר המסעדה. "ככה זה בירושלים, מפנקים את מי שאוהבים ומאכילים גם את מי שאין לו כסף", הוא מספר.
את "צ'אקרה" הוא הקים עם שותפיו ערן פרץ ורוג'ר מור (לא, זו לא טעות דפוס) בשנת 2000, תקופה לא קלה בעיר, שגם אותה שרדה המסעדה בזכות נאמנות המקומיים. הימים הקשים חלפו והצבע חזר לפני הירושלמים. אמנם הצעירים החילונים נוטשים את העיר בקצב מסחרר, אבל הבר של "צ'אקרה" עדיין מלא עד השעות הקטנות בבליינים שמסרבים לנעול את הלילה.
אפילו ב-18:30, באמצע השבוע, המסעדה הייתה מלאה עד אפס מקום.
ישבתי לשולחן עם אושיה ירושלמית שמיפתה לי את הקהל המקומי והזמנתי את ארוחת הטעימות - שם קוד סודי להמון אוכל משתנה, פרי שיטוטיו של אילן בשוק מחנה יהודה ובמזרח ירושלים. המטבח של צ'אקרה הוא מטבח "מה בא לי" - מה שאומר שלא מתחייבים לסגנון ספציפי. יש ימים שבהם מפציע מרק כורדי או קבב דגים ברוטב חריף, שאותו מנגבים בביגל'ה שומשום וימים אחרים שבהם מתבשלים ביף בורגיניון בערמונים או מרק ארטישוק ירושלמי בקציפת כמהין. השילוב בין מנות שכאלה יחד עם כוסית מרטיני בצהרי שבת גשומה במיוחד, היא לטעמי הקומבינציה הכי ירושלמית שיש.
לפתיח הגיעו מזטים של כבד קצוץ, פלפלים קלויים, סלט אבוקדו, סלט סלק וכרובית עם פוקצ'ה. שום דבר להתעלף ממנו אבל טעים וכייפי בפה. סביצ'ה טונה אדומה, טבעות קלמרי בירקות ירוקים וצמד דגי מליטות עם קצת עמבה הדגימו שימוש מושכל של חומרי גלם פשוטים וטריים עם טוויסט נחמד.
המשכנו עם שרימפס בניחוח מעושן בבייקון ותפוחי אדמה ספייסי, מנה כפרית ומעט גסה במובן הטוב של המילה ועוד טעימה של ניוקי במרקם קריספי, אף הם עם שרימפס על מצע גאוקמולי. היה לא רע בכלל.
בין מנות הים לאלה של היבשה ליחכנו לבבות חסה ברוטב שמיר-חמוציות עד שהגיעו פרגיות בצ'ימצ'ורי עם ארטישוק, לימונים ובצל, נתח פילה בקר ביין ודובדבנים וקבב בטחינה, עגבנייה וחצילון מפויח. כל אלה לא אפשרו לנו לצלול לעומק הטעמים. היינו מפוצצות. אילן, שהמטבח הפתוח מאפשר לו קשר עין עם הזירה, ניגש אלינו כדי לנזוף בנו על אי כשירותנו לתפריט הטעימות. קיבלנו "הנחה" של כמה מנות ומיד עם סיום הארוחה, בלי שביקשנו, התכבדנו בתה עם נענע להורדת הטירוף. זוהי הייתה אתנחתה קומית בלבד, שכן זמן קצר לאחר מכן הגיעו מגוון מתוקים ועוגות, שמבחינתנו כבר היו בגדר מראות קשים.
עד כמה שהמילה "שפיות" אינה רלוונטית לעיר כמו ירושלים, צ'אקרה היא אחד מהמקומות הכי שפויים בארץ, המספקת הרפתקה ירושלמית אותנטית שהיא הרבה מעבר לאוכל. על אף שהאוכל טעים, מגוון ושופע ייתכן שלא יספק חיכים אנינים במיוחד. אבל במחיר המגוחך של 150 שקל לארוחת טעימות ועוד בימים טרופים אלה של הידוק החגורה, תעשו טוב לעצמכם אם תעלו לשם אפילו עוד הערב, למרות שאין הרבה סיכוי שיהיה לכם מקום. *
צ'אקרה: רחוב המלך ג'ורג' 41, ירושלים. טלפון: 02-6252733. ארוחת טעימות: 150 שקל לאדם. תפריט רגיל - מנות ראשונות: 26-64 שקל. עיקריות: 45-98 שקל