בשבוע שעבר חייב בית משפט השלום בנצרת את ראש המועצה האזורית גלבוע, דני עטר, לפצות ב-50 אלף שקל את מבקרת הפנים שלה, רו"ח יעל אשל, בגין לשון הרע שהוציא עליה בישיבות ועדת הביקורת ומליאת המועצה. עטר הציג את אשל כפרובוקטורית והאשים אותה במעילה בתפקידה ובניצול לרעה של מעמדה כמבקרת פנים, בכך שהשתמשה במידע שברשותה לצרכים פוליטיים, ואף נטלה כספים שלא כדין.
זהותו של מוציא הדיבה, עטר במקרה הזה, שיחקה תפקיד חשוב בהחלטה. "עטר מודע לכך, כי תפקידו כראש מועצה מקנה נופך של אמינות לדבריו, עוד בטרם אלו נבדקו לאשורם, וחרף זאת אמר דברים קשים ביותר, שיש בהם כדי לפגוע בתובעת ולהשפיל אותה בעיני המשתתפים, או לשימה ללעג או לבוז בעיניהם", כתבה השופטת לילי יונג-גפר בפסה"ד, וקבעה פיצוי בסך 25 אלף שקל בגין כל ישיבה שבה נאמרו דברי לשון הרע.
תלוי את מי תובעים
האם זהות הצדדים משחקת תפקיד משמעותי המשפיע על גובה הפיצויים שנפסקים בתביעות דיבה ולשון הרע בכל מקרה? נדמה שהתשובה האינטואיטיבית של רובנו תהיה "כן, בוודאי". התחושה הפנימית אומרת שפגיעה באדם מוכר, איש ציבור או "סלב", לא יכולה להיבחן על-פי אותם קריטריונים שבהם נבחנת פגיעה באדם אלמוני לציבור הרחב.
האומנם? האם עלבונו של איש ציבור שווה יותר מעלבונו של "אדם מן היישוב"? האם עלבונו של בעל מקצוע חופשי מכובד, עורך-דין למשל, שווה יותר או פחות משל אינסטלטור או אחות? ומה קורה כאשר הצד הפוגע הוא חברה ולא אדם פרטי?
מחקר חדש שערך עו"ד שלומי וינברג, ממשרד עוה"ד יורם ל. כהן, אשלגי, אשל, ובחן את גובה הפיצויים הנפסקים בתביעות לשון הרע בערכאות שונות בארבע השנים האחרונות, נותן תשובות לשאלות הללו. המחקר מגלה, בין השאר, כי הסכומים הנפסקים נגד תאגידים גבוהים באופן משמעותי מהממוצע הנפסק לבעלי דין פרטיים; וכן שעורכי-דין, כנתבעים וכתובעים, "זוכים" לפיצויים נמוכים מהממוצע; ושהזוכים הגדולים בתביעות מוצדקות הם אנשי ציבור, שמקבלים את הפיצוי הממוצע הגבוה ביותר מבין התובעים בתביעות לשון הרע.
מה המסקנה המתבקשת מהמחקר? - כנראה, שצריך לדעת על מי "ללכלך" ואת מי לתבוע.
מטרת המחקר של וינברג, המתמחה במשפט מסחרי, בליטיגציה ובתיקי לשון הרע, הייתה לסקור את גובה הפיצויים שנפסקו בפסקי-הדין בתביעות לשון הרע, שנתקבלו בשנים האחרונות בערכאות השונות בישראל. לדבריו, "המחקר עסק רק בתביעות שנתקבלו, ובדק אם אפשר להצביע על מגמות שונות או בולטות ביחס לפיצויים שנפסקו".
במסגרת המחקר בדק וינברג 280 פסקי-דין שניתנו בין ה-1.1.2004 ל-1.9.2008 בכל בתי המשפט בארץ: בביהמ"ש העליון, המחוזי והשלום (ללא תביעות קטנות, פסקי-דין שניתנו בפשרה או בהיעדר הגנה). מתוכם איתר 267 פסקי-דין שבהם אוזכר חוק איסור לשון הרע ושהם התאימו להגדרות המחקר שלו.
כיס עמוק
ראשית, מצא וינברג כי סכום הפיצוי הממוצע בכלל הערכאות עומד על 50,386 שקל, בשקלול של פסק-דין "כלל" (הסכסוך שנמשך 18 שנה בין כלל-אינווסטמנט לעו"ד יוסי שגב, נגמר בהסכם פשרה שבו קיבל שגב מיליון שקל פיצוי על לשון הרע. החברה האשימה אותו במעורבות במעילה שהתגלתה אצלה בתחילת שנות ה-90), ו-46,816 שקל - בלעדיו. נראה, שתג המחיר שמוצמד לשמנו הטוב, אינו גבוה במיוחד. לפחות לא בממוצע.
- ומה ממצאי המחקר בכל הקשור לזהות הצדדים?
וינברג: "מסקנה אחת שבולטת במיוחד היא שהסכומים הנפסקים נגד תאגידים גבוהים באופן משמעותי ביותר לעומת הממוצע. ללא התייחסות לפס"ד כלל, הסכום הממוצע הנפסק כאשר תאגיד הוא הנתבע, הוא 77,294 שקל לעומת 46,816 שקל בממוצע - הפרש של כ-65%. בשקלול פסק-דין כלל, ההפרש משמעותי עוד יותר - 117,412 שקל לעומת 50,386 שקל, סכום גבוה ב-133% מהממוצע".
הסבר אחד שמספק וינברג לחריגה זו מתבסס על ההנחה שבתי המשפט רואים בתאגידים בעלי "כיס עמוק" יותר, וככאלו - בעלי יכולת רבה יותר להתמודד עם סכומים משמעותיים שייפסקו נגדם. לדבריו, "הקושי הנעוץ בהסבר כזה, שהוא אינו עומד בקנה אחד עם עקרונות השיטה של אי-נהיגה 'איפה ואיפה' על-ידי הרשות השופטת, שאמורה לפסוק ללא התייחסות למיהות הצדדים הבאים בשעריה".
בהנחה שבתי המשפט לא מקפחים בעל דין אחד לעומת משנהו, מוצא וינברג את ההסבר לתופעה במהות הסכסוכים שבהם מעורבים תאגידים. "תאגידים מעורבים בהליכים משפטיים בעלי אופי 'מסחרי' ובסכסוכים המעלים שאלות מעולם העסקים. מטבע הדברים, דברי הדיבה הרלבנטיים, נשוא התביעות, הם בעלי אופי חריף או פוגעני יותר, שכן תאגידים אינם בוחלים להוציא דיבתם של מי שעלול לפגוע בהם מסחרית או כלכלית, והם גם מוכנים לקחת על עצמם את הסיכון הכרוך בכך, בבחינת 'רווח מול הפסד'".
אצבע קלה על ההדק
ממצא מעניין אחר שעולה מן המחקר מתייחס למקרים שבהם אחד התובעים בתביעת לשון הרע הוא עורך-דין. ההיגיון הבריא אומר שיש להגן על שמו הטוב של עורך-הדין בכל מחיר. שהרי מה יש לו אם לא שמו הטוב?. אלא שדווקא כאן צפויה לציבור עורכי הדין הפתעה: סכום הפיצוי הממוצע שנפסק לטובת עורך הדין, ללא התייחסות לפס"ד כלל, הוא 40,593 שקל, נמוך משמעותית מהממוצע.
לוינברג הפתרונים. "ניתן להסביר תופעה זו בכך שעורכי דין הם בעלי 'אצבע קלה יותר על ההדק' בכל הקשור לתביעות משפטיות, גם כאשר מדובר במקרים 'גבוליים' יותר או בדיבה מתונה יותר. הסביבה המשפטית וכללי המשחק מוכרים להם היטב, והם בעלי נגישות רבה לאמצעים הדרושים לשם ניהול מערכה משפטית (ספרות, מאגרים משפטיים וכיו"ב). מכאן, שלכאורה, ניהול ההליכים אינו מצריך אותם להשקיע משאבים - כלכליים, פיזיים ואחרים - מוגברים, במובחן ממי שאינם עורכי דין".
הסבר נוסף שמציע וינברג, שאינו מחמיא לעורכי-הדין, הוא שיש "עורכי-דין שרואים בהגשת תביעות - גם אם אינן מוצלחות - כחלק מעבודתם השוטפת, והדבר אף עשוי לשרת את תדמיתם כעורכי דין 'לוחמניים'".
אך אין מה למהר לרחם על עורכי הדין "המסכנים", שמקבלים פיצוי נמוך כשמישהו מכפיש אותם. בית המשפט יצר עבורם איזון מעניין: גם כאשר הם נתבעים, סכום הפיצוי נמוך מהממוצע, אפילו נמוך מאוד. הפיצוי שנפסק נגד עורכי דין הוא 28,529 שקל בממוצע.
ממצא מעניין נוסף שהתגלה במהלך המחקר הוא היחס של בתי המשפט לאנשי ולנבחרי ציבור. עם השנים, הפכו אנשי ציבור לסוג של "שק חבטות" עבור האזרחים. כמעט בכל פעם שמתקבלים החלטה שלטונית, מהלך מדיני או פעולה אחרת שנעשית במישור הציבורי, בוחר לו האזרח המצוי "איש ציבור תורן" ומשתלח בו. מה לא אמרו כבר על נבחרינו, בכירים יותר ופחות, במהלך השנים, ובכל זאת נדמה היה שרובם כבר רגילים להיות בכוננות ספיגה ולא עושים סיפור מכל אמירה, כמו "גנב", "שקרן" ו"נוכל", שמוטחת לעברם. חלקם כנראה פיתחו עור עבה.
מסר לאנשי ציבור
עם זאת, היו גם כאלה שלא קיבלו בשתיקה את העלבונות ופנו לבתי המשפט לגבות את ערכו של כבודם האבוד. לשמחתם, כך על-פי המחקר, הם הצליחו להעביר את המסר שאיתם "לא כדאי להתעסק". איך זה בא לידי ביטוי? בפיצויים. סכום הפיצוי הממוצע שנפסק לטובת איש ציבור גבוה משמעותית מסכום הפיצוי הממוצע - ב-51% - ועומד על סך של 70,717 שקל.
- מה ההסבר לכך?
"ניתן להסביר תופעה זו באי-הנחת הגוברת שמביעים בתי המשפט כלפי הקלות שבה מותקפים אנשי ציבור בשנים האחרונות. ייתכן, כי יש לראות במגמה זו הבעת תרעומת של בתי המשפט נגד השיח הציבורי המשתלהב, שבו חרצובות הלשון מותרות ובלתי מרוסנות, ביחס לאנשי ציבור, והביקורות עוברות את גבולות הביקורת הציבורית הלגיטימית, בכסות של חופש הביטוי.
"ייתכן גם כי יש בכך מעין מסר לאלו המעוניינים בשירות ציבורי, כי בתי המשפט דנים לכף זכות מי שהחליט לרתום עצמו לשליחות ציבורית".