ברק משעמם ומרגשב"הנפש הטובה מסצ'ואן" משלח ברכט, בעקבות סיפור הצדיק הסדומי הנעלם בתנ"ך, שלושה שליחים של האלוהים אל סדום-סצ'ואן כדי למצוא בה נפש אחת טובה.
אודי בן-משה, הבמאי המצליח מאוד של "הרטיטי את ליבך" של חנוך לוין, שבידיו הופקדה הפעם מלאכת הבימוי של "הנפש הטובה מסצ'ואן" - המחזה שבו מחפשים שלושה שלוחי האל, ממש כמו בסדום המושחתת והנפשעת של התנ"ך, נפש אחת טובה לרפואה - החליט למתוח את החבל הדק הזה לכדי מלאכת לוליינות תיאטרלית וירטואוזית. כך קיווה להשאיר את ההצגה לכל אורכה בחיים, מפרפרת ללא הפסקה באוויר ככדור ג'אגלינג בידיו של ליצן מאומן ומיומן, ושומרת את מורכבותו האמביוולנטית של המחזה, מלשקוע בבוץ של הטקסט הסצ'ואני של ברכט.
ואכן, הבמה יפהפייה, התפאורה מקסימה, התלבושות מרהיבות, המוזיקה יפה, השחקנים מצוינים, הבימוי מלא הברקות כזיקוקי די-נור ביום העצמאות של כמה מדינות, וגם המחזה לא רע. אלא מה? לעתים רבות מדי, בעיקר במחצית הראשונה של ההצגה, מרוב ברק וחזיזים ועצים ורעם לא רואים לא יער ולא גשם. בסופו של דבר הררי ברק, אם הם ניתנים במנות גדולות מדי, תכופות מדי ותזזיתיות מדי עלולים להיות משעממים, שגרתיים חסרי-השראה ואף מעייפים, בדיוק כמו משטח מדברי אפור וצחיח. וזה אכן מה שקורה, למרבה הצער, בחלקה הראשון של ההצגה, שבג'ונגלה ובג'אנגלותיה חסרים עמקים של רגש, כאב ואנושיות.
במערכה השנייה, אולי בגלל שעכשיו יש להצגה סוף להתכוונן אליו, אכן הולכת ההצגה ועלילותיה המפותלות והמבריקות ומתארגנת באופן לא רק וירטואוזי, אלא גם באופן אנושי ומלא רגש, עד לסוף הכפול המרגש עד לדמעות.
לו היה מרגיע קצת בן-משה את התפרצויות הברק התיאטרלי שלו, ומשאיר אותם במינונים מידתיים, כפי שנהוג לומר בימים אלה, ומאפשר לאנושיות של שחקניו לצוץ ולצוף מעל ומתוך הברק, ולא רק לקראת הסוף, היינו זוכים כאן ליצירת מופת ברכטיאנית של ממש. אלא שחוסר המידתיות מקלקל, גם כאן את השורה, ומדובר בשורה הראשונה של שחקני ישראל כדרור קרן ואולה שור-סלקטר הנפלאה, המצחיקה והמרגשת, בתפקיד המרכזי הכפול של שן טה ושוי טה.
ללכת? בטח ללכת. ברכט יותר טוב מזה לא תמצאו בעונה הזאת, ואולי בכלל, בשום מקום אחר.
הנפש הטובה מסצ'ואן. מאת ברטולד ברכט. תרגום: שמעון זנדבק. בימוי: אודי בן-משה. תיאטרון הקאמרי
