פלצנות עיליתמדובר בעצם, אם לנסות להסביר, במופע פנטומימה מאוד משוכלל, מאוד ארוך, ששובר לכאורה את חוקי הפנטומימה, שכן הוא כולל קצת דיבורים, כולם באנגלית במבטא צרפתי, שעיקר "החידוש" בו, אם אפשר לקרוא לזה כך, זה שימוש בטכנולוגיות חדישות מצד אחד ובטכניקות של "תיאטרון שחור" מצד שני, מה שבאמת יוצר אסתטיקה מהממת. אבל מה לעשות שיופי לבדו, שאין עמו לא שכל ולא רגש ולא כלום, הוא משעמם, ובמקרה הזה, אני חייב להודות, משעמם ממש עד מוות.
זה מתחיל בבחורה שמפעילה בובות מאוד משונות ויפות, אבל אלו מקבלות לפתע (לא בדיוק. כי זה גם לא ממש מפתיע, שהרי זו הקלישאה הראשונה במדריך להפעלת בובות, וגם לוקח דורות עד שזה קורה) חיים משל עצמן ו"מורדות" לכאורה בגבירתם. אחר-כך, שני הגברים שבלהקה עושים ניתוח לכאורה לבחורה, שזה יחסית הקטע היותר טוב, שאפילו מצליח לעורר פרצי צחוק פה ושם בקהל האומלל. אבל כמו בכל "ההצגה" הזאת, גם המערכון הזה ארוך מדי, בערך פי ששה מהנדרש, והשחקנים, שהם באמת בעלי יכולות פיזיות וקומיות נדירות, לוקחים את עצמם ואת השטויות שהם מעלים על הבמה, במערכון הזה ובכלל, ברצינות כל-כך תהומית, עד שכל המצחיק הופך לפאתטי, כלומר - למעורר גיחוך ורחמים.
באמצע עוד יש תרגילי זחילה, כמו בטירונות, אבל לא בחול מתחת לגדר תיל, אלא בתוך חתך זכוכית, או פלסטיק, שמשקף או את המעיים או את החיים בימי הביניים, אבל בטוח שמשהו זה משקף. מתישהו אחרי זה גם מעופפים השחקנים על מעין כדורי ארץ כסופים מוקטנים (או שמא אלו כדורי טניס מוגדלים?) ועפים מצד לצד, וזה מייצג, אני חושב, את השאיפה של הלא מודע אל משהו. אני בטוח שזה שאיפה למשהו, אין לי בכלל ספק בכך, כי אחרת לא היו מראים לנו את זה, נכון?
אה, כן, ויש גם פלוצים. פלוצים זה תמיד טוב. זה גם מצחיק, וזה גם נובע ממעמקי הנפש האנושית.
המופע מסתיים, אם זכרוני לא נפגע באירוע הקוסמי-בולילוקי-קקרצ'מונדי (שהרי אם בולילוק, למה לא קקרצ'מונדי? גם זה בטח אומר משהו על משהו), במשוט של הדמויות האנושיות, שלכל אחת מהן גם יש בת-דמות בובתית מוקטנת, שגם זה בטח אמור לומר משהו עמוק על הקיום האנושי, במרחבי בלון ענק שנראה כמו שטיח מנופח, ומתנהג כמו ים, או לפחות מזרן מים, שבתוכו נבלעים ושבים ומופיעים לסירוגין ולחלופין הדמויות האנושיות ובנות-דמותן הבובות המוקטנות.
מה זה אומר? למי אכפת. העיקר שהסיוט סוף-סוף נגמר, ואפשר ללכת הביתה. *
