"מארה/סאד - רדיפתו ורציחתו של ז'אן פול מארה כפי שהוצגו על-ידי שוכני בית החולים הפסיכיאטרי בשרנטון בהדרכתו של המרקיז דה-סאד", מאת פטר וייס, המחזאי יליד גרמניה שנמלט ממנה לשוודיה מאימת הנאצים - הוא אחד המחזות המעניינים, המרתקים והחשובים של המאה העשרים. עצם העלתו עכשיו, כמעט 50 שנה לאחר שנכתב, על בימת תיאטרון ישראלית, היא ברכה תרבותית, המאפשרת גם להביט לאחור על שאירע לתיאטרון ולתרבות האנושית בכלל בחצי המאה האחרונה.
המחזה של וייס מתרחש בשנת 1808, בתקופת שלטון נפוליון שלאחר המהפכה הצרפתית, ובו מציגים חולי הנפש המאושפזים בבית החולים הפסיכיאטרי בשרנטון, בפני קהל אורחים שבא לכאורה במיוחד לשם כך למוסד, ושהם בעצם אנחנו צופי ההצגה העכשוויים, מחזה שעיקרו דו-קרב פילוסופי-פוליטי-אנושי, על רקע אירועיה ההיסטוריים של המהפכה הצרפתית, בין שתי דמויות היסטוריות שהיו קיימות במציאות - ז'אן פול מארה והמרקיז דה-סאד, שהוא עצמו מאושפז במקום, ושלכאורה כתב, ביים ואף משחק את עצמו בהצגה. גם זו עובדה היסטורית - המרקיז דה-סאד אכן היה מאושפז במקום וכתב וביים הצגות - לא זאת - שהוצגו על-ידי המאושפזים בפני מבקרים מן החוץ.
ז'אן פול מארה (1743-1793) היה רופא ומדען צרפתי יליד שוויץ ממוצא איטלקי, שהתפרסם בעיקר בפעילותו ובכתיבתו הפוליטית כמהפכן קיצוני, מראשי הסיעה היעקובינית משליטת הטרור, בתקופת המהפכה הצרפתית, שנרצח באמבטיית ביתו על-ידי שרלוט קורדיי, חברת סיעה מהפכנית ליברלית, שהתנגדה לטרור היעקוביני, ושהוצאה להורג בגיליוטינה בעקבות הרצח.
המרקיז דה-סאד (1740-1814) היה אציל, סופר ופילוסוף צרפתי, שעיקר כתיבתו, שרובה ככולה נעשתה בעת היותו כלוא בבתי סוהר או מאושפז בבתי חולים לחולי רוח, היה ערבוב מוזר בין שאיפה לחירות לבין פורנוגרפיה אלימה, שבזכותה הונצח שמו במילה "סאדיזם".
מכל אלו רקח וייס מחזה מרתק, שכל-כולו עומד בסימן המתח הדואלי הנורא שבין חזונות לבין התגשמותם, וזאת בכל הרמות והמישורים, כולל כמובן בעצם הבחירה בחולי רוח לשחק את בעלי החלומות והחזונות למיניהם, והעמדתם של הצופים בעמדה של מציצנים מעורבים, שאינם יכולים, לפחות להלכה, שלא לנקוט עמדה.
אלא שאתי רזניק, במאית ההצגה הנוכחית בבית צבי, נקטה עמדה פשטנית ושמרנית, המנוגדת לרוח המחזה, כשבחרה להציג את ההצגה, לבד מקיצורה, כמו שהוצגה בהצלחה רבתי בעולם בשנות ה-60 של המאה הקודמת. ובכך בחרה, או שמא לא בחרה, להתעלם משני הבדלים דרמטיים בין ימינו לבין הימים ההם.
הראשון שבהם הוא העובדה ששנות ה-60 של המאה העשרים היו שנים פוליטיות סוערות, שרוח המהפכה הצרפתית אכן ריחפה בהן, ושמאז הלכה הפוליטיקה האידיאית, המהפכנית ובכלל, לכלל צרכנות פסאודו-פוליטית. ולכן הדיון הפוליטי של ההצגה נופל בעצם כיום על אוזני צופים ערלות, שכבר עברו מזמן מווקי-טוקי ומרדיו-גביש לאייפודים ולטלפונים ניידים, ושכל המלל הזה לא רק שלא יכול להתעכל במוחותיהם, אלא אפילו לא עובר את סף עור התוף שלהם.
ההבדל הענקי השני הוא השתלטותן הטוטאלית - שלא לומר הטוטאליטרית - של הטלוויזיה ושל שפת הטלוויזיה, על האופן שבו אנו רואים וחווים אירועים ואנשים. לכן, להמשיך ולהציג את "מארה/סאד" כתיאטרון בתוך תיאטרון בתוך בית משוגעים, בשעה שתוכניות הריאליטי הפכו אותנו כבר מזמן לצופים בהצגה בתוך תיאטרון בתוך קרקס, זה, איך לומר זאת בעדינות, קצת פאסה.
לבד מזה, כהצגה שמרנית של המחזה המהפכני, ההצגה של תלמידי בית צבי יפה ומדויקת שלעצמה, וראוי שכל בן ובת תרבות יכירו את המחזה הזה של וייס, ואין לך דרך ראויה יותר להיחשף למחזה מאשר לראות אותו על הבמה. *
"מארה/סאד - רדיפתו ורציחתו של ז'אן פול מארה", מאת פטר וייס, תרגום: אברהם הוס, בימוי: אתי רזניק, בית צבי **