מחזהו הגאוני, לא פחות, של אדוארד אלבי, עוסק בהתמוססותה של האהבה לזוועה, בהפיכתו של מוסד הנישואין למגרש עינויים, לא פחות. זה קרה, זה קורה, זה יקרה לכל אחד ואחת מאיתנו. ואם לא מחר, אז מחרתיים. יש תקווה.
המחזה, שהועלה לראשונה עלי במות בשנת 1962, מתרחש בחציו השני של לילה אחד. זוג מבוגר ושיכור מאוד - היא, מרתה (ענת וקסמן), בתו של נשיא האוניברסיטה, והוא, ג'ורג' (גיל פרנק), פרופסור כושל - מארחים זוג צעיר ושיכור גם כן - הוא, ניק (ירון ברובינסקי), מרצה בתחילת דרכו, והיא, האני, (נטע גרטי) בת-עשירים טיפשונת.
זה כל המחזה, זה כל הסיפור, זו כל ההצגה - שני גברים ושתי נשים, שיוצאים ונכנסים בסלון אחד. בלי יריות, בלי מרדפים, בלי פעלולים. רק בני אדם וסוד אחד גדול, נורא, שהולך ותופח וגדל ומותח, עד שהוא מתפוצץ, באופן נורא, לקראת סוף המחזה.
"מי מפחד מווירג'יניה וולף" הוא מחזה נפלא, כתוב להפליא, מותח, כואב, מצחיק, נוגע, מגיר דמעות, עצוב, פוגע, מכאיב, מעליב, מרהיב. יצירת מופת וירטואוזית, מרגשת, מדהימה.
מלאכת המחשבת שעשה כאן מיכה לבינסון - בתרגום המצוין לעברית מדויקת כתער; בעיבוד, ובעיקר בקיצורים הנבונים והנכונים; ובייחוד בבימוי הריאליסטי הפרטני המוקפד והמושחז, הן בעבודת המשחק המופלאה, ובכל פרט אחר בהצגה 'התפאורה, התלבושות, האביזרים, המוזיקה - הופכים את ההצגה הזו של "מי מפחד מווירג'יניה וולף" בתיאטרון הקאמרי לחוויית תיאטרון מופתית, מפילה חומות, חודרת חדרי לב ובטן, מחדדת מוחין, מרטיטת נפש, הצגת חובה שאסור להחמיצה.
כל זה לא היה עובר ולא היה עובד לולא מלאכת המשחק הבאמת מופלאה, קורעת הלב והנשמה, של ארבעת השחקנים, אבל בעיקר של שני המבוגרים ביניהם, הנושאים על כתפם את עיקר העבודה. גיל פרנק - ששוחרר סוף-סוף מהתפקידים השבלוניים של הגבר הרע, המחוספס והאלים שמוטלים עליו בדרך-כלל - מוכיח כאן לאיזה עומקים של משחק הוא יכול להגיע, דווקא בעבודה שקטה וחודרת, כשנותנים לו תפקיד לנגוס בו ובמה להראות זאת. ואילו ענת וקסמן, שכבר לא צריכה להוכיח שום דבר, מצליחה בכל זאת להתעלות כאן לגובהי משחק חדשים, ובמונולוגים מלאי העצב והכאב שלה כמרתה, קורעת כל לב ונפש לגזרים מדממים של דמעות.
הדבר הכי מדהים שמצליחים לעשות כאן המתרגם-המעבד-הבמאי לבינסון ושחקניו, הוא דבר נדיר עד כמעט בלתי קיים בתיאטרון בן-זמננו. הם מצליחים לשבור את "הקיר הרביעי" - הלוא הוא המחיצה השקופה, הבלתי קיימת, בין הצופים לבין הבמה - שהיא הכי קשה לא רק לשבירה עד כדי הפלה מלאה, אלא אפילו לסדיקה קלה. שכן, גם כשההצגה טובה, בוודאי בהצגות ריאליסטיות כמו זו, כמעט תמיד עדיין עומד בעינו ובמלוא חומרתו "הריחוק האמנותי" בין המתרחש על הבמה לבין הצופים, הנותרים כל עת ההצגה מודעים לכך שהם צופים במעשה אמנות תיאטרלי.
ואילו כאן, הפעם, מצליחה הצגת "מי מפחד מווירג'יניה וולף" להפיל את כל המחיצות בין הבמה לקהל, וליצור תחושה מופלאה ונדירה כאילו אנחנו צופים לא בהצגת תיאטרון, אלא ב"אנשים אמיתיים".
מחיאות כפיים ועוד מחיאות כפיים ועוד ועוד ועוד. בראבו! *