באחרונה פרסמו החברות הציבוריות שנסחרות בבורסה בת"א את התוצאות הכספיות שלהן, ובהן הדיווח על שכר המנהלים והמנהלות בהן. את המקום הראשון ברשימת השכירות המרוויחות לשנת 2008 שערך "ליידי גלובס" תפסה אירית אילוז, סמנכ"לית הכספים של אמפ"ל, עם עלות שכר שנתית בסך 5.4 מיליון שקל.
כאשר הממוצע של נציגה ברשימת המרוויחות הוא עלות שכר גבוהה מ-200 אלף שקל בחודש בתקופת מיתון ומשבר כלכלי, היה אפשר לצפות מאיתנו לציקצוק לשון ולא מעט פופוליזם. אבל המסר שלנו למנהלת הישראלית הוא אחר: אל תתנצלי.
באמת שלא. את חיה בעידן של שוק חופשי. בעל השליטה בחברה הוא לרוב לא אבא שלך, וגם אם כן, אנחנו די בטוחים שאבא שלך לא יפקיר את מפעל חייו בידי מישהי שלא מבינה מה היא עושה. נכון, הרבה אנשים מסביבך מרימים גבה. "מאיפה צצה האישה הזו?", הם שואלים. אבל את יודעת את התשובה. את ההצלחה בן לילה שהם רואים, לקח לך 20 שנה לבנות.
הם עושים חשבון כמה כסף את מרוויחה כשאת ישנה, אבל הם לא חושבים מה זה אומר על הזוגיות שלך. עבורם את איזו אגדה, אנקדוטה, סיפור "מאגניב" לספר לחבר'ה על ההיא שהכירה את הטייקון שסידר לה ג'וב. ואז כולם עונים לו בציניות "וואו, מסכנה, בטח אין לה מה לאכול...".
מה אכפת להם שאת לפעמים צריכה להצניע את ההישגים שלך, כדי לא לגמד את בעלך שדווקא עובד ומצליח, אבל את מצליחה יותר - הרבה יותר; או לפעמים, בעלך בכלל הוא זה שמטפל בבית ובילדים, כי זה חייב להיות אחד מכם, ואין סיבה הגיונית שזו תהיה את.
ולמי אכפת שאת, שגדלת בבית ממוצע, אמורה לחנך ילדים שנחשבים ל"טחונים" (הסלנג העכשווי המגדיר בנים ובנות של הורים כל כך עשירים, שהם "טוחנים כסף")? ושיקום הגבר שבאמת יכול להבין את רגשי האשם (שאת כבר למדת לחיות איתם) של אם שנמצאת בשמונה בערב בעבודה, ולא בבית; ובכלל, איך את אמורה לענות לשאלה המזלזלת הזאת "למה את חושבת שאת שווה כל כך הרבה"?
אז אנחנו אומרים לך: אל תתנצלי.
את שווה את זה, פשוט מאוד, כי משלמים לך. לא בגלל שאת חושבת שאת שווה, ולא בגלל שאת עובדת קשה, מהר או רווחי. השכר שלך מייצג את התרומה שדירקטוריון החברה חושב שאת מביאה לו, מגלם את הכוח הכלכלי שלך. את חלק ממערכת כלכלית שמנגנת מנגינה, וככל שחושבים שהחלק שלך חיוני יותר והמערכת מבצעת טוב יותר, התגמול שלך עולה.
אז אין לך מה להתנצל. ואם מישהו מקנא או מתוסכל, אז שירכל, ילהג ויטיח בוץ ורפש. את כבר תלמדי לחיות עם זה.