המתנתי שבעה, ועכשיו אני נזהר שבעים ושבעה, יען כי מדובר במוות ובשכול ובכאב גדול, ובכל זאת הדברים צריכים להיאמר.
לפני שבועיים נהרגו שני בחורים צעירים ושניים אחרים נפצעו בתאונת דרכים שאירעה בנתיבי איילון. זו היתה מה שחוקרי המשטרה נוהגים לכנות "תאונה עצמית", דהיינו שלא היו מעורבים בה כלי רכב אחרים לבד מהרכב של הבחורים שנהרגו ונפצעו.
עיתון "הארץ" תיאר כך את שאירע: "התאונה הקטלנית התרחשה סמוך לשעה שלוש בלילה, בעת שהארבעה חזרו מבילוי בתל-אביב. בשעה שנסעו בנתיבי איילון לכיוון צפון, יצא נהג הרכב לעקיפה מימין, וכששב לנתיב השמאלי, מסיבה שעדיין אינה ברורה, איבד את השליטה על ההגה, והתנגש במעקה הבטיחות במרכז הכביש. כתוצאה מההתנגשות התהפך הג'יפ ועלה באש".
שמחים, עליזים, עייפים, רצוצים ושתויים
לא צריך להיות גאון גדול או חוקר תאונות כדי לתאר לעצמנו פחות או יותר מה קרה שם. הבחורים היו שמחים ועליזים, אולי גם עייפים ורצוצים, חלקם גם שתויים, אולי גם שרו בקולי קולות, בוודאי נסעו מהר, כי בנתיבי איילון בשלוש בלילה נוסעים מהר, אולי גם השוויצו, כדרכם של צעירים, ביכולת הנהיגה שלהם או של הג'יפ שלהם, אולי עשו תחרות עם מישהו, אולי עם עצמם. כולנו היינו שם, במצבים האלו, ובנסיעות הללו, ואנחנו מכירים זאת היטב.
חלק מהתנהגויות הללו, אם הן נעשות בשכל ובמידה, הן סבירות ולגיטימיות. מותר ואף רצוי לשמוח ולעלוז, ולשתות ולשיר. אבל אסור, גם כשאתה צעיר, אולי בעיקר כשאתה צעיר, לעבור את הגבול, שממנו ואילך אנחנו מסכנים את חיינו. ובמקרה הזה, "מבחן התוצאה" מורה בבירור שהארבעה הללו עברו כל גבול, ואכן הביאו על עצמם ועל משפחותיהם מוות ושכול ופציעות פיסיות ונפשיות וכאב גדול.
אשמים במותם שלהם
הארבעה נהגו באופן חסר-אחריות, ולא היה בהם כנראה אפילו חכם ואמיץ אחד שעמד על הסכנה ומנע אותה, בכך שאמר "חבר'ה, תפסיקו, אנחנו משתוללים, זה מסוכן". בהתנהגותם ובמחדלם אלו גרמו הארבעה לאסונות גדולים, הכי גדולים שיש, לעצמם ולאוהביהם. וזוהי התנהגות ומחדלים פסולים שבפסולים, שעל כולנו להוקיע בקולי קולות, כדי לנסות ולמנוע מצעירים נוספים להביא על עצמם אסון שכזה בנסיבות דומות.
אלא שלמחרת התאונה עשו שני העיתונים היומיים הגדולים, "ידיעות אחרונות" ו"מעריב", בתמונות ענק של הנעורים היפים שנקטעו באיבם, בדיוק את ההיפך. הכותרת של "מעריב", שהקדיש לסיפור עמוד שלם, הייתה "החברות האמיצה נקטעה באיבה", ובגוף הכתבה, לבד משיר ההלל לחברות של הארבעה, שיבח העיתון, מפי מכריהם וחבריהם, גם את שני המתים בסופרלטיבים לרוב. "ידיעות אחרונות" הקדיש למות הנעורים שני עמודים. בגוף הכתבה שפך גם "ידיעות אחרונות" סופרלטיבים, מפי החברים והמכרים, על המתים,
ומנהלת בית-הספר בו למדו הארבעה הפליגה בשבחיהם.
חברים וחברות, הורים ומשפחות, מנהלי בתי ספר ומורים, עורכים ועיתונאים, קוראים וקוראות - הארבעה הללו לא נהרגו ונפצעו במבצע צבאי או באסון טבע. הם נהרגו בתאונת דרכים שהם עצמם גרמו.
איזו מין "חברות אמיצה" זו, כשאחד מהם הרג ופצע את חבריו? איזו "חבורה איכותית ומקסימה" זו שאף אחד מהם לא מנע את מותם ופציעתם של חבריו? אתם לא מבינים?! כשאתם מהללים את המתים והפצועים בתאונות מטומטמות שהם עצמם גרמו, אתם מעודדים את המשך התאונות והמיתות והפציעות המיותרות הללו. די כבר להלל את המתים. יחי החיים. *