חברת החשמל שכרה באלפי שקלים משרד יחסי ציבור קטן ששתל מאות טוקבקים בידיעות הנוגעות לחברה באתרים כלכליים, ובראשם אתר "גלובס". כך עולה מתחקיר "ידיעות אחרונות".
נכון, זה מעצבן, כי התשלום הוא מכסף שהעבירו לחברה משלמי המסים, אבל במה הדבר שונה ממשרד יחסי ציבור שמשחיל ידיעות לעיתון? מדוע אלפי שקלים תמורת טוקבקים מפריעים לנו ולא פרסומת "שקע ותקע" בטלוויזיה שעלותה מיליוני שקלים?
כמובן, ידיעה בעיתון עוברת את מסננת עיתונאי החרד למוניטין שלו, ואילו תגובה באתר אינטרנט אינה צריכה לעבור פילטר שכזה. מצד שני, הקוראים אינם מייחסים אותו משקל לידיעה שמפרסם עיתונאי ולטוקבק באתר אינטרנט.
כשהכול התחיל (אי שם בראשית העשור) נחשבה סביבת הטוקבקים למקום שמבטא את רחשי ליבו של הציבור. היינו גולשים בכתבה ורואים שעוררה 600 תגובות, ומסיקים שהיא עניינה את הציבור. מדוע הטוקבקים - שהיו יכולים להיות הגרסא האינטרנטית ל"הייד פארק" - לא מימשו את ההבטחה?
משהו השתבש בדרך, והערך התוכני שהטוקבקים מייצרים כיום לקוראים - דל מאוד. בהעדר כל חיווי לאיכות הכותב והכתוב, היסטוריה של דברים אחרים שכתב וארגון הטוקבקים לפי מועד הופעתם בלבד, זה לא יכול להיות אחרת.
חוצות העיר
הטוקבק באינטרנט דומה לגרפיטי, אבל אף חברת מדיה לא מעמידה קירות ברחבי העיר שיהיו מיועדים - חינם אין כסף - לשרבוטיו של כל דכפין. למעשה, גרפיטי היא עבירה פלילית בכל מקום, אולי חוץ מבצורתה האינטרנטית. וזה מה שמעצבן באמת בסיפור הזה. שדירקטוריון חברת חשמל, נתפס כשהוא מקשקש גרפיטי על קירות ביתנו.
ועדת התקשורת של דירקטוריון חברת החשמל, קיימה דיון בפעילות האינטרנטית של החברה, והוציאה לעיתונות הודעה רשמית שבה היא מברכת על הצעדים שנקטה החברה להעברת "מידע אמין, מלא וענייני, בכל הכלים התקשורתיים העומדים לרשותה".
ובכן, לא רק שחברת חשמל שלחה את אנשיה לרסס בצבע סיסמאות בזכותה בחוצות העיר, היא גם מתגאה ומברכת על כך.
מדוע בחרה החברה באופציה הפחות מכובדת - כתיבת תגובות אנונימיות. מדוע לא כתבה ופרסמה תגובות רשמיות המציגות את עמדתה, תחת שם המשתמש "דובר חברת החשמל"? הרי אם לציבור יש ביקורת על חברת החשמל, תגובות אוהדות בשם המשתמשים הבדויים "אנשל", "גבירצמן" ו"הרמן", לא ישכנעו אותו אחרת.