תקציר המחזה, שכתב המחזאי היהודי-צרפתי ז'אן קלוד גרימברג, נשמע כמו "סרט סוכנות" משנותיה הראשונות של מדינת ישראל, כלומר - כסרט תעמולה ציוני פשטני ובוטה, שבמהלך 61 שנות המדינה התרחקנו משכמותו, ברוך השם, כמו מאש.
קרלה ושארל, זוג יהודים צרפתית, שבים לפריז עם תום מלחמת העולם השנייה. היכן וכיצד "בילו" את השנים הנוראות ההן לא נאמר, אבל הם מקווים להמשיך את מה שנקטע על-ידי הכובשים הזרים הגרמנים והצרפתים ששיתפו פעולה עם כובשיהם, גם ברצח היהודים. אולם, מרפאת השיניים של שארל כבר נתפסה-הוחרמה-"נקנתה" בידי רופא שיניים גוי צרפתי, המסרב להחזירה לבעליה החוקיים, ונאלץ לעשות כן רק לאחר מאבק משפטי ארוך. את בתם הצעירה אין הם יכולים להשיב לעצמם, כי היא נרצחה באושוויץ.
נרצחה, אני חוזר ואומר, ולא "נספתה" באושוויץ, כפי שכותב הקאמרי בתוכנייה, וכפי שחלק מאיתנו עוד אומרים על בני משפחותינו שנרצחו במלחמה ההיא. יהודי אירופה לא נספו בשואה. הם נרצחו. וההבדל ברור - נספו זה פועל סביל, האומר שהיהודים נהרגו באסון טבע כלשהו או הביאו את מותם על עצמם. הם נרצחו. בני-אדם, גרמנים ואירופים אחרים, רצחו אותם.
את הבת הבכורה מסרו ההורים, לפני מנוסתם מאימת הנאצים, למשמרת במנזר. אבל עכשיו, כשחזרו, מסרבת הכנסייה המנוולת, בכל מיני תרגילים ותירוצים נבזיים, להחזיר להם את בתם, ובסופו של דבר הם נאלצים לוותר עליה.
הם אמנם מנסים להמשיך ולחיות בארץ שהרגה וחטפה את בנותיהם, אבל בסופו של דבר, משנמלאת סאת ייסוריהם, הם קמים ועוזבים ל"ארץ המובטחת", או בלשוננו - עולים לישראל.
הסיפור נורא ועצוב, ומסופר בכאב ובהומור. הבימוי תקין. השחקנים - קרן מור, אודיה קורן, אבי פניני, ובעיקר שמואל וילוז'ני - מצוינים, אבל איכשהו ההצגה לא עובדת. כלומר, לא מצליחה להתרומם מהקרשים ולנגוע בליבם או לחדור לנפשם של היושבים באולם. ובסופו של דבר "הארץ המובטחת" לא מקיימת את הבטחתה, ונותרת בגדר הסתם, וסתם הצגה על השואה עוד מוסיפה ומותירה בפה טעם של חמיצות נוראה.
אולי הסיבה לכך היא שההצגה מלכתחילה לא נועדה עבורנו, היהודים הישראלים שחוויות השואה הן חלק בלתי-נפרד מחיינו ושכבר ראינו אף שבענו תצוגות אמנותיות לרוב של השואה ובנותיה, אלא לקהל צרפתי לא-יהודי, שחוויות השואה הן עבורו היסטוריה רחוקה, שבקושי נוגעת להם ובהם.
ובעצם יותר מכך. לא יכולה כנראה להיות אותה הצגה של אותה זוועה, במקרה זה - השואה, לבני ובנות הרוצחים, במקרה זה - הצרפתים, ולבני ובנות הקורבנות - במקרה זה, הישראלים. שני הצדדים, אם אפשר לכנותם כך, לא רואים ואינם יכולים לראות את הדברים עין בעין, וגם לא דרך אותם משקפיים. להבדיל מסיפור "אות קין" השקרי של התנ"ך, הרי שבמציאות האנושית, מי שנושאים עליהם, לעתים לדורי דורות, את התוצאות ואת האשמה ואת אות הקין של מעשי הפשע הם דווקא צאצאי הקורבנות, ואילו צאצאי האנסים והרוצחים והנאצים למיניהם כמעט אינם נושאים בשום תוצאות, ואינם חשים כל אשמה, ואין על מצחם אפילו שריד של "אות קין".
באופן "טבעי", אם יש בכלל דבר כזה, צאצאי הפושעים מתכחשים למעשי אבותיהם ואף מכחישים אותם, בעוד צאצאי הנרצחים חיים את תוצאות הפשעים יום-יום ולא שוכחים אותם כל חייהם. לא פלא, לפיכך, שבעוד שכמעט כולנו כועסים על מכחישי ומתכחשי השואה שעשו אחרים לאבותינו ולנו, הרי שבעצמנו רובנו ככולנו מתכחשים ומכחישים את הנכבה שעשינו אבותינו ואנו לאחרים.
כמובן, אין השואה והנכבה זהות או דומות. אבל מעשי ההכחשה וההתכחשות דומים ואף זהים. *