כמעט כל אומה ריבונית עלי אדמות נושאת עמה איזו טראומה גדולה הנובעת ממלחמה או מכיבוש שדיכאו ופיצלו אותה, איימו להחריבה וסופם שעיצבו מחדש את יסודותיה הלאומיים. אצל האמריקנים זו העבדות ומלחמת האזרחים, אצל היוונים זה שלטון הקולונלים, אצל הצרפתים זה משטר וישי ושיתוף הפעולה עם הנאצים, אצל האיטלקים והספרדים זה הפאשיזם, אצל האירים אלו שנות הרעב הגדול תחת הכיבוש הבריטי, אצל הצ'כים זו המהפכה האנטי-קומוניסטית של 68' ודיכויה.
הטראומה הצ'כית המאוד מסוימת הזו עומדת במרכז מחזהו של חתן פרס נובל הטרי, טום סטופארד הבריטי, יהודי יליד צ'כיה. שמו המקורי הוא תומאש שטראוסלר. הוריו הבריחו אותו כתינוק מאירופה הנכבשת על-ידי הנאצים, וסופו שהתגלגל עם אמו, דרך סינגפור והודו, לבריטניה. שם הפך בבגרותו לאחד מגדולי מחזאיה, כשבין כתביו המפורסמים "רוזנקרץ וגילדנשטרן מתים" ו"שייקספיר מאוהב".
המחזה "רוק'נרול" נע בזמן שבין אביב 68' ודיכויו בטנקים הסובייטיים לבין נפילת הקומוניזם בצ'כיה ובכל הגוש הסובייטי ב-89', ובמרחב שבין קיימברידג', אנגליה, שם חיים בחופש מוחלט פרופסור קומוניסט אדוק ומשפחתו, לבין פראג, צ'כיה, שבה חי תחת דיכוי גמור תלמידו, המוצא את מקלטו ומפלטו באהבתו האסורה לרוקנ'רול, ובין השאר גם ללהקה הצ'כית המפורסמת "אנשי הפלסטיק של היקום", שאף מופיעה על הבמה, במלוא הרכבה ועוצמתה הקולית, לפני ובסיום ההצגה.
זהו מחזה ארוך מאוד, בן כמעט שלוש שעות, ואינטלקטואלי מאוד, כלומר, כזה שהדרמה שבו היא לא רק בהתנגשות בין אנשים ורצונותיהם, אלא גם, ובמקרה הזה אולי בעיקר, בהתנגשות בין רעיונות ומימושם, ובאופן שבני-האדם, החופשיים כמדוכאים, נטחנים ביניהם לקמח ואבק.
אורכו המוגזם של המחזה, ואופיו האינטלקטואלי מדי - מה גם שקרבותיו המילוליים מלאי האנרגיה נערכים בשפה הצ'כית, והצופה העברי נאלץ לעקוב אחר התרגום או להפסיד את המתרחש על הבמה - הופכים את חוויית הצפייה בהצגה, על אף ההברקות הסטופארדיות החדות והמצחיקות השזורות בה, לקשה מאוד לעיכול. ואכן, בסופן של שלוש השעות מצאו עצמם השחקנים הצ'כים, הטובים והמסכנים, משתחווים למחיאות כפיים של פחות מחצי האולם המלא שהיה בתחילת ההצגה.
קשה להאשים את הקהל. תארו לכם איך היה מגיב, במקרה הפוך, קהל צ'כי למחזה בן שלוש שעות, בעברית שוצפת וקוצפת, העוסק נניח בפילוג בתנועה הקיבוצית בשנות ה-50 בין מעריצי סטאלין למתנגדיו. גם הם היו בורחים מזה, בדיוק כמונו, כמו פרפרים מן האש, או כמו בגדים מן העש.
אלא שהאמת המרה היא שהטראומה הלאומית שלנו, של ישראל, טרם התרחשה. עוד לא הייתה לנו מלחמת אחים אמיתית. עדיין לא נפלנו תחת שלטון דיקטטורי אכזרי כמו שצריך. עוד טרם חרבו בתינו ונהרגו בנינו במלחמה של ממש. וגם כשיש לנו כיבוש, זה כיבוש שלנו את האחרים, ולא חלילה כיבוש של האחרים אותנו. וכיבוש מותרות שכזה הרי איננו באמת טראומתי, בטח לא מבחינתנו.
כיצד ייראו המחזות העבריים שייכתבו אחרי הטראומה או הטראומות שעוד נכונו לנו, איננו יודעים. גם איננו יודעים אם השורות באולמות שבפניהם הם יוצגו, 20 שנה לאחר מכן, יהיו מלאות או ריקות, או שבכלל יהיה איפה ובפני מי להציג את המחזות הפוסט-טראומתיים שלנו. אבל אם נמשיך ונתמיד בדרכינו העכשוויות, עוד נזכה לחיות ולראות גם את זה, במהרה בימינו. *
"רוקנ'רול", מאת: טום סטופארד, בימוי: איוון רג'מונט, התיאטרון הלאומי של צ'כיה בקאמרי