א. מוזר, אבל האינטרנט לא חסר לי כל-כך. אנחנו באקוודור, כבר חודשיים ביער, בלי עיתונים, בלי אינטרנט, בלי כלום. פעם בשבוע, פחות או יותר, כשנגמרים החיתולים, אנחנו נוסעים לקפה-אינטרנט בבאניוס, העיירה הסמוכה, ואם הילדים לא נרדמו במנשאים, מוקצבות לכל אחד מאיתנו 15 דקות אינטרנט, שזה בדיוק שתי דקות לפני שהאחר - שרודף בינתיים אחרי שני הילדים בכיכר הגדולה מול הכנסייה ושנאלץ להיות בשני מקומות במקביל - מתחיל לאבד שליטה. 13 דקות מההקצבה הולכות על מחיקת זבל, השאר לתשובות זריזות, מה שכמעט לא משאיר זמן להתעדכן בחדשות, כך שאין לי שום מושג מה קורה בארץ. או בעולם. האמת? תענוג.
אני מניח שאילו היה קורה משהו גדול באמת, למשל שמצאו תרופה לכל המחלות, חייזרים שנחתו או הכרזה על שלום עולמי, מישהו היה כבר מעדכן אותי במכולת של הכפר. גם המעגלים הקרובים יותר שקטים. מאחר שלא שמעתי מילה, אני מניח שהעולם כמנהגו נוהג ושסערות עזות משתוללות בכל כוסות התה.
ב. שלא תחשבו שרק לכם קשה:
השבוע, כשהסתובבתי לי ביער, חסם את אחד השבילים עץ שנפל. בלי לחשוב פעמיים (אף פעם לא ידעתי איך עושים את זה בדיוק. האין המחשבה כמו הנהר מהמשל, דבר כזה שאי-אפשר להיכנס אליו פעמיים?) הנפתי את המצ'טה והורדתי מכה מושלמת בדיוק במקום הנכון. מעשה שטן, ובקצה העליון של הענף שכן לו קן נמלים שכמה מאות מהן צנחו - יחד עם כמות לא מבוטלת של עלים רקובים, מים וכמה תולעים לבנות דוחות - היישר על הראש שלי, משם אל עורפי ומשם אל כל הגוף. מרוב בהלה וגועל איבדתי שיווי משקל, החלקתי, נפלתי מלוא קומתי לתוך הבוץ והתמלאתי סחי.
מאחר שאני עירוני - וצריך הרבה יותר מחודשיים וחצי ביער עננים על רכס האנדים כדי להוציא את זה ממני - האינסטינקט הראשון שלי, יחד עם לבדוק אם אני בסדר, היה לבדוק אם מישהו ראה.
אף אחד לא ראה. מה שכן, לקח לי שעות להוציא את כל הנמלים מהשיער.
אז כן, גם כוס התה שלי סוערת.
ג. הרבה זמן מתפנה
כשאין אינטרנט לגלוש בו, מתפנה זמן, אז בשעות שבהן איני מניף מצ'טות ופולה חרקים משיערי, אני נוהג, בפרפראזה על מה שאמרה המלכה ההיא, לומר: אם אין אינטרנט, שיקראו ספרים.
מהארץ הבאתי רק שניים, אבל כל אחד מלמיליאן: "רוסיה של פוטין" מאת אנה פוליטקובסקיה, ו"חם, שטוח וצפוף" מאת תומס פרידמן. שני עיתונאים גדולים, שני ספרים מצוינים, אפילו חשובים. פוליטקובסקיה שילמה בחייה על התיאור החשוף, האמיץ וחסר הרחמים של המשטר ברוסיה ושל העומד בראשו. פרידמן מציע מניפסט סביבתי-חברתי-כלכלי סוחף לשינוי עולמי. ספר שאולי לא מחדש הרבה למי שמצוי בשיח של הקיימו*ת, ועדיין ספר שצריך לקרוא. ירוקים נאיביים לא ימותו עליו. הוא לא מבקש מכם למחזר נייר, להפריד אשפה ולהרגיש טוב עם עצמכם. הוא דורש מהפכה. תקוותי היא שגם השר החדש להגנת הסביבה ימצא זמן לעיין בו, שהרי אין זמן לחכות לסרט.
בבית שאנחנו שומרים עליו, פה ביער, יש ספרייה קטנה, לא הכי מעודכנת, ארוזה בכמה ארגזי קרטון מלאים בכל טוב; קניוק ובשביס-זינגר, וונגוט וסטיינבק, יהודה עמיחי ויהודה אטלס, התנ"ך ולאו צה, מותחנים, רומנים קלילים, ספרי הדרכה, המון ספרי בישול מהאייטיז (הכול כשר, הכול עם מרגרינה ותחליפים אחרים, הרוב בלשון נקבה) ומה לא, ספרייה שנבנתה במשך שנים על-ידי מי יודע כמה תרמילאים שעברו פה. אני בולע הכול. השינויים בהרגלי הקריאה בנסיעות, ובמיוחד בנסיעות ארוכות, הם מהדברים האהובים עליי. ספרים שלא הייתי משתמש בהם בבית כמעצורי דלת, נגמעים כעת בשקיקה.
ואם כבר קריאת עיתונאים, בערימה מצאתי שתי אסופות של בעלי טורים ישראליים, "הצד הרביעי של המטבע" מאת יהונתן גפן, טורים מ-1970 עד 1982, ו"כיופים" מאת אודטה א' דנין, כשהטורים לא מתוארכים, אבל נראה שמדובר בשנות ה-80, אולי תחילת שנות ה-90. לכאורה אין שני הפכים הפוכים יותר מגפן ומאודטה, אבל בנקודות הזמן שהוקפאו בספרים. שניהם עדיין צעירים, פחות או יותר - האחד כבר כוכב, האחרת עדיין לא כל-כך - כאלה שיכולים להוביל קמפיין, שניהם באותו מצב משפחתי, פחות או יותר, מטופלים בילדים קטנים, ממש כמוני. ואכן, הטורים שעוסקים בילדים שלהם הם הטובים והמרגשים ביותר.
ג. ראשון ניגשתי לגפן, כמובן.
בכל זאת, מאבותיי הרוחניים. את אודטה דחיתי עד שנגמרה הערימה, בכל זאת, חשבתי, סתם דודה, מגרסת אייטמים ממוסחרת. גם בזמן אמת אני לא זוכר שקראתי את הטורים שלה.
אבל איזו הפתעה שחיכתה לי! צ'מעו, האודטה הזו, המוקדמת, לצד כל החוכמעס והשמונצעס והעייצס והפערפאלאך, היא חתיכת כותבת נהדרת. רגישה, מצחיקה, כנה, סקסית, סוערת, סוחפת בשמחת החיים שלה, מה שתרצו, ועוד יישאר מקום לסמיטריילר מלא קומפלימנטים. סקס הוא תמיד הדבר הראשון שעלה לה לראש, לאודטה המוקדמת, הכול מלא בבדיחות גסות וברוח טובה של זימה עליזה, והעולם כולו לרגליה.
זה היה תענוג, אבל גרם לי לתהות איך אנשים יכולים להתקלקל בדרך, ולהישבע שלי זה לא יקרה. הנה, ליהונתן גפן זה לא קרה. כמעט ארבעים שנה שהאיש בעל טור בעיתון, בטח שיא ישראלי, ועדיין נותן בראש.
מה שכן, צריך לקחת גם משהו מאודטה המוקדמת. לא אתחיל לתת כאן טיפים משגעים איך לשמור על הנירוסטה מבריקה ומה אפשר לעשות עם ממליגה מאתמול, אבל משמחת החיים הסוחפת שלה יש הרבה מה ללמוד. להיות קטנוני ומריר כל אחד יכול. אבל לאהוב את החיים זה אולי הדרך הכי טובה לעבור אותם.
אה, וכמובן הסקס. אולי אני צריך להתחיל לדבר יותר על סקס. איך בכלל הגעתי למצב שבו קל לי יותר לכתוב על פוליטיקה מאשר על זיונים? מה אני, יואל מרקוס? מה הפוריטניות הזו?
ד. אז אולי הגיע הזמן לחזור ולדבר על סקס
אבל לא עכשיו, אולי כשאחזור ארצה. בגלל כל החרקים האלה שיש פה, בטבע. קצת קשה לי להרגיש בנוח עם הגוף שלי, כשאני יודע שבכל פינה ומתחת כל עלה רענן מסתתרים מאות אלפי יצורים קטנים שרק רוצים לטפס עליי, לזחול, לעקוץ, לנשוך, לרייר, או אפילו סתם לנוח לכמה רגעים. רוב הזמן אני מרגיש שמשהו מטייל עליי, וזה פשוט הורס לי את כל הריכוז, שלא לומר כמעט שמוציא אותי מדעתי. במיוחד בלילות, אז יוצאות כל חיות יער. אני מרגיש כמו זוהר ארגוב בראיון הנמלים המיתולוגי אצל מני פאר. לא הכי סקסי.
זה אולי יישמע קצת מוזר, אבל הרבה פעמים יש לי תחושה שהם מביטים בי כל הזמן, במיליוני עיניים קטנות. כבר התרגלתי לשמש לכל החרקים האלה כחניון וכמזנון, אבל להיות גם הפיפ-שואו שלהם ולהכניס אותם איתי למיטה - לשלב הזה עדיין לא הגעתי.
פה, ביער, יש לנו מקלחת משגעת מחוץ לבית, ואחת האטרקציות המרכזיות היא להתקלח ארוכות בלילה לאור נרות. אבל אני פשוט לא מסוגל. לעמוד לבד עירום בלילה באמצע היער מול כל המעופפים האלה? השתגעתי? אני כבר מעדיף ללבוש כאפייה ולשבת ביציע של אוהדי בית"ר בטדי. אני מתקלח ביום, ובמהירות, ולא שוכח לנער טוב-טוב את המגבת לפני שהיא נוגעת בי.
דיבורים על סקס? תבואו ביולי.**
הרהור
לעמוד לבד עירום בלילה ביער מול כל המעופפים האלה? אני מעדיף ללבוש כאפייה ולשבת ביציע של אוהדי בית"ר בטדי
http://dror.notes.co.il