המחזאי הנורווגי הנריק איבסן, בן המאה ה-19, נחשב לאביו-מולידו של הריאליזם בתיאטרון ולאחד מהוריו של המודרניזם בכלל, ובמחזותיו אכן קרא תיגר, בכל מובן ודרך, נגד הערכים הוויקטוריאניים השמרניים ששלטו אז בעולם. אחד מן המחזות הרבים שכתב, ואולי הפוליטי שבכולם, בוודאי באופן הישיר שבו הוא עוסק בפוליטיקה, הוא "אויב העם" (1882).
הסיפור הוא פשוט ובוטה. מעשה ברופא, בעיירת נופש קטנה - שכולם בה מכירים את כולם, והם גם חברים וקרובי-משפחה ונשואים אלו באלו - החיה על מרחצאותיה, המגלה שמי המרחצאות מזוהמים, ועלולים לפגוע בבריאות התושבים והנופשים הרוחצים בהם. אבל כשמנסה דוקטור סטוקמן, זה שם הרופא, לפרסם את המידע בעיתון המקומי, או לגרום לרשויות - וראש העיר סטוקמן הוא אחיו ובשרו - להתריע על הסכנה ולמנוע אותה, מתגייסים כולם כאיש אחד, ללא יוצא מן הכלל, כדי למנוע, בכל דרך ומחיר, את הפרסום, לסתום לדוקטור סטוקמן את הפה, ולבסוף אף להכריז עליו כ"אויב העם" ולגרש אותו ואת משפחתו מן העיר.
אחד החידושים הפוליטיים והאנושיים במחזהו זה של איבסן, לעומת מחזות קודמים העוסקים בהתנהגותו של "ההמון", כמו למשל "יוליוס קיסר" של שייקספיר, הוא בכך שהפעם אין מדובר באספסוף בור ומוסת, שאינו מבין את המתרחש ואינו מכיר את העובדות, ולפיכך הוא כחומר ביד המנהיגים, המשתמשים בו כרצונם.
כאן, ב"אויב העם" של איבסן, "ההמון" המתגייס נגד המתריע בשער איננו "המון" במובן השייקספירי, אלא בני-אדם משכילים, היודעים היטב את העובדות ואת האמת, ובכל זאת פועלים בשירות השקר והרמייה, וכמובן המוות הצפוי בסופו של דבר לכולם, בגלל הסתרת האמת.
בכך מטיל איבסן במחזהו את האחריות למתרחש הן על כתפי "ההמון" על הבמה, וגם, ובעיקר, על המוני הצופים בהצגה, הנדרשים לקחת, הם ולא אף אחד במקומם, אחריות על האמת ועל השקר ועל חייהם.
הביצוע של "אויב העם", בבימויו של רונאר הודנא, על-ידי התיאטרון הלאומי הנורווגי, הוא חדשני ומעניין. מצד אחד, בכל הקשור לעיצוב הדמויות וליחסים ביניהן, זוהי הצגה ריאליסטית לחלוטין, עם קווים קומיים-גרוטסקיים הקיימים גם במחזה עצמו, אך מצד שני המחזה אינו מתרחש במציאות ריאליסטית כלשהי, קרי בחיקויים בימתיים-תפאורתיים של המציאות, אלא דווקא על במה ריקה לחלוטין, שהיא בעצם, אם תרצו, מקום ההתרחשות הריאליסטי של כל מחזה.
התוצאה מרתקת ומרגשת. שהנה באופן הזה, סיפור המחזה - שהרבה פעמים יש לו נטייה, מטבע עיסוקיו ובאופן שבו נכתב, להופיע על הבמה בצורת נאומים - מתרכז בבני-האדם שעל הבמה, ביחסים ביניהם ובמה שקורה להם, כשהעלילה הפוליטית, נקרא לה כך, משמשת להם כמניע וכמנוע להתנהגותם האנושית.
בחירה זו של הבמאי דורשת מצוות השחקנים יכולות משחק גבוהות, ואכן צוות השחקנים הנורווגי של "אויב העם" עומד במשימה הקשה לא רק בגבורה, אלא גם בעוצמת משחק מדהימה, עד כדי כך שברגעי השיא של ההצגה נעלם הצורך בתרגום, והנורווגית שבפי השחקנים נשמעת מובנת לאוזניים עבריות.
אנושיותה הכובשת של ההצגה אינה פוגמת כלל ועיקר במסריה הפוליטיים, מה גם שבסיומה מופנים אורות הבמה אל הקהל הצופה בה, כדי שזה יבין שהמסרים של איבסן מופנים קודם כל אלינו, אל כל אחד ואחת מאיתנו. *