למתבונן מהצד, פסטיבל קאן הבינלאומי לפרסום נתפש כמפעל יוקרתי וחשוב. למעשה, כל-כך חשוב עד שדבק בו התואר: "האולימפיאדה של הפרסום". אולי לא באופן מפתיע גם רוב אנשי הפרסום הישראליים תופשים את המפעל בצורה דומה. יש מי שנותנים כבוד רב למפעל, יש הקופצים לעתים לביקור, ואף יש כאלה הטורחים לשלוח באופן קבוע מספר עבודות מצומצם ומחכים לנס שלרוב ממאן לבוא.
לחלק מהמשרדים בישראל הריטואל השנתי של קאן הוא כזה, אך לחלקם האחר והמצומצם - פסטיבל קאן הוא איבר חיוני. המלעיזים מתייחסים לאותה קבוצה בסקפטיות, וטוענים כי המרדף האמיתי הוא אחר הפרסים. גם אם יש קצת אמת בטענה זו, היא מתבטלת באלף מונים אל מול המאמץ והמחויבות האמיתית שיש כלפי הפסטיבל והערכים אותם הוא מייצג.
נקודת המוצא של קאן היא הרעיון הגדול והמשמעת הרעיונית שהיא מחייבת עבור כל עבודה באשר היא. זהו תהליך ארוך ופנימי, בו המשרד מוותר באופן מודע וברור על משחקי המילים, המטאפורות ושאר ההרגלים רעים, במטרה לחתור ולפתור עבור לקוחותיו בעיות שיווקיות, אך ורק באמצעות אותם רעיונות גדולים. למרבה הצער, הפער הולך ונפער בין שתי הקבוצות, וההוכחה לכך נעוצה בעובדה שלא יד המקרה היא שהמשרדים הישראלים הזוכים בקאן שנה אחרי שנה, הינם למעשה אותו קומץ משרדים קטן.
לפני כשלוש שנים קבלנו החלטה בשמעוני פינקלשטיין להיות חלק ממפעל זה. קפצנו עמוק למים והתוצאות לא אחרו לבוא. היום אנו שוב מסתכלים בסיפוק ובגאווה על שתי עבודות שלנו שקיבלו כאן הכרה, ומשוכנעים בדרך בה בחרנו. להתראות בשנה הבאה.
* הכותב הוא מנהל ושותף בשמעוני-פינקלשטיין, שזכה בפסטיבל ב-2 "אריות".