בשתי הזדמנויות שונות הוציא תחת ידיו השופט אדמונד לוי פסקי דין שהיו כה מעוררי מחלוקת, עד שהציתו דיון בשאלה אם כלל היה ראוי שדבריו ייכתבו במסגרת פסק דין של בית המשפט העליון. הפעם הראשונה היתה ב-2005, בדעת המיעוט של לוי בעתירות בעניין חוק פינוי-פיצוי, שהסדיר את תוכנית ההתנתקות. מול דעת הרוב של עשרת חבריו להרכב כתב לוי דעת מיעוט מהפכנית, שלא זו בלבד שביקשה לקבל את העתירות ולהורות לממשלה לבטל את התוכנית המדינית לסגת מרצועת עזה ומצפון השומרון, אלא שהיא כללה קביעות חוקתיות מהפכניות, כמו חובתם של נבחרי ציבור לפעול בהתאם למצע שעליו הצהירו בבחירות.
הפעם השנייה היתה לפני כשנה וחצי, במסגרת העתירות לביטול עסקת הטיעון שנחתמה בין היועץ המשפטי לממשלה, מני מזוז, לנשיא המדינה לשעבר, משה קצב. לוי, שהיה בצוותא עם נשיאת העליון, דורית ביניש, בדעת מיעוט בתיק, בעמדה שלפיה יש לקבל את העתירות ולהורות על ביטול העסקה, הקדיש את חלקו האחרון של פסק דינו למניפסט ציבורי-משפטי אודות מצב השחיתות בקרב נבחרי הציבור. "מציאות קשה, כמותה לא ידענו בעבר, הולכת ומתהווה נגד עינינו", הוא כתב. "במקרים רבים ניצלו אנשי ציבור את מעמדם ואת כוח השררה שבמשרתם כדי להיטיב עם עצמם ועם מקורביהם, אגב עשיקתה של הקופה הציבורית".
נורמה חדשה בענישה
קרוב ל-8 שנים לאחר שהחל את כהונתו כשופט מן המניין בבית המשפט העליון, הצליח לוי למצב עצמו בעמדה ייחודית, בלתי ניתנת לטשטוש: מלבד היותו השופט האקטיביסט ביותר, החברתי ביותר, וגם הבלתי ממסדי ביותר, לוי אוחז כעת בתואר השופט המחויב מכולם למאבק בשחיתות הציבורית. בטקס פרישתו של השופט מישאל חשין מבית המשפט העליון, בפברואר 2006, הוא קרא לעמיתיו השופטים: "הילחמו בשחיתות בכל עוז"; אוזנו של לוי, כך נראה, היתה כרויה. הדוגמה האחרונה הגיעה ביום רביעי האחרון, בפסק הדין בערעורו של השר לשעבר שלמה בניזרי, שהורשע בלקיחת שוחד וסדרה של מעשי שחיתות.
בית המשפט המחוזי בירושלים גזר על בניזרי 18 חודשי מאסר בפועל, ואולם הרכב השופטים בעליון, שבראשו ישב לוי, החמיר את העונש במידה ניכרת - החמרה שהיא כשלעצמה חסרת תקדים - ל-4 שנים מאחורי סורג ובריח. "אנו נתקלים פעם אחר פעם במי שמתקשים לכבוש את יצרם", כתב, "ורואים בתפקידם קרדום לחפור בו למען רווחתם האישית וקידום עניינים שבינם לבין תפקידם הציבורי אין ולא כלום. השלמה עם תופעת השחיתות במוסדות השלטון כמוה כהשלמה עם הסתאבות ואובדן מוחלט של האמון במינהל הציבורי". לוי נזהר שלא לקבוע כי בית המשפט המחוזי שגה בגזר הדין, אלא שבית המשפט העליון קובע נורמה חדשה ומחמירה יותר בענישת נבחרי ציבור מושחתים.
"התמזל מזלו של עם ישראל שהתברך בשופט אמיץ, ישר והגון כמו השופט לוי", מתפעל יו"ר התנועה לאיכות השלטון, עו"ד אליעד שרגא. "הוא אחד מהשופטים היחידים בבית המשפט העליון שמבינים ששחיתות מהווה איום קיומי אסטרטגי, ובכלים שלו נאבק בה בצורה יוצאת דופן ומעוררת כבוד". "הוא לא עוד שופט", מאבחן עו"ד ציון אמיר, "יש כבר אסכולת אדמונד לוי שיש לה קווי אופי בולטים. הוא בין השופטים הבולטים במאבק בגילויי שחיתות, ולא כדאי להעמיד במבחן את השקפתו על איך חברה מתוקנת צריכה להתנהל. הוא מוביל קו נוקב במלחמה נגד שחיתות ציבורית".
פסקי הדין בעניין קצב ובניזרי לא היו כמובן הפעם הראשונה שבה התגלגל לידיו של לוי, הרביעי בהיררכיית הוותק כיום בעליון, תיק בעל פרופיל ציבורי גבוה. עוד כשופט בית המשפט המחוזי בתל אביב הרשיע לוי את מנכ"ל משרד ראש הממשלה לשעבר, שמעון שבס, בניסיון ללקיחת שוחד ובמרמה והפרת אמונים. שבס זוכה בערעור בעליון, אך בדיון הנוסף התהפכה התוצאה פעם נוספת - וגישתו המחמירה של לוי, שלפיה יש להרשיע את שבס בהפרת אמונים - התקבלה.
אישר את הסגרת רוזנשטיין
בעליון התגלגלה לידיו פרשת השר לשעבר יצחק מרדכי, בשלב הערעור - שבו הציגו סנגוריו של האלוף במיל' מכתב שבו כביכול חוזרת בה המתלוננת מהאשמותיה. לוי שלח את התיק לגביית עדויות מחודשת בבית משפט השלום, ולאחר שהתבררה עוצמת הלחצים שהופעלו על המתלוננת לכתוב את מכתבה, דחה את ערעורו של מרדכי ואף הורה ליועץ המשפטי לממשלה לבחון אם נעברו עבירות פליליות מצד מרדכי או אנשיו.
מטבע הדברים, החיכוך בין בית המשפט העליון לבין רשויות השלטון האחרות איננו מסתכם בפרשות הפליליות המובאות לפתחו. עם תחילת החקירה נגד השר לשעבר צחי הנגבי בפרשת המינויים הפוליטיים במשרד להגנת הסביבה, התבקש בג"ץ לקבוע כי הנגבי לא ישוב בעתיד לכהן כשר לביטחון-פנים, הממונה על קידומם של חוקריו, מחשש שאלה ייקלעו לניגוד עניינים. 7 שופטים ישבו על המדוכה ולבסוף נדחתה העתירה ברוב של 4 נגד 3; לוי, בצוותא עם ביניש ומישאל חשין, סברו שיש לקבל את העתירה ולמנוע את חזרתו של הנגבי לנהל את המשטרה.
ישיבת הממשלה ביוני 2004, שבה אושרה תוכנית ההתנתקות, היתה דרמטית. יומיים לפני הישיבה פיטר ראש הממשלה אריאל שרון את השרים בני אלון ואביגדור ליברמן מכהונתם, כדי שיוכל להשיג רוב לתוכניתו. העתירות לבג"ץ הוגשו מיד, ולוי, שהיה השופט התורן, דן בבקשה לצו ביניים שימנע את ההצבעה בישיבת הממשלה במקביל להתקיימותה. הוא שלח את נציגי הפרקליטות פעם ועוד פעם אל ראש הממשלה, כדי שישקלו לוותר על אישור התוכנית, אך לבסוף נמנע מהוצאת צו ביניים, תוך שפירסם נימוקים הנראים כתומכים בעמדה ההפוכה: "תהיתי אם יכול משטר דמוקרטי להשלים עם אפשרות שראש הממשלה יפטר שרים רק כדי ליצור רוב מלאכותי להחלטות הרות גורל, משום שלא נמצא לו רוב".
לא רק בענייניהם של נבחרי ציבור נוקט לוי גישה מחמירה בתחום הפלילי. הוא אישר את הסגרתו של העבריין זאב רוזנשטיין לארה"ב, אף שאת העבירות שבגינן הועמד לדין ביצע בישראל; כשופט מחוזי זכורה עמידתו בראש ההרכב שהרשיע את יגאל עמיר ברצח ראש הממשלה יצחק רבין; והחלטתו לדחות את ערעורו של עו"ד ישראל פרי נגד הרשעתו בקבלת דבר במרמה, גניבה בידי מורשה ועוד. על העונש החמור - שבו הקל לוי מעט - שנגזר על פרי במחוזי, כתב: "תגובה מסוג זה נדרשה הן כדי לגמול ליחיד על רוע מעלליו, והן כדי שהעונש יהווה מסר מרתיע לכלל. בצדה של עבריינות כה קשה ניצב תג-מחיר גבוה".
אלא שמאידך, לצד הענישה המחמירה שלוי נוקט, מציינים עורכי דין פליליים את המבחנים המחמירים שלוי גוזר על עצמו בטרם ירשיע נאשם שמולו. "מי שמחמיר בעונש הוא כמעט תמיד שופט שקשה להשיג אצלו הרשעה", אומר אחד הפליליסטים, "ולוי יודע גם לזכות. הדרך שהוא בוחן ראיות הרבה יותר קפדנית כי הוא יודע מה תוצאת ההרשעה מבחינתו". כך בין היתר, כתב לוי פסק דין על חשיבותו העקרונית של הספק הסביר במשפט הישראלי, הגביל את השימוש המשטרתי במד-לייזר לבדיקת מהירות של מכוניות, ואף הורה על קיום משפט חוזר לאדריאן שוורץ, על בסיס ממצאי די-אן-איי. שוורץ הורשע לפני ימים אחדים פעם נוספת במעשה אונס בילדה בת 11.
"שופט המעברות הראשון"
את רגישותו החברתית של לוי נהוג לייחס למוצאו, לעובדה שעלה בגיל 10 מעיראק ולכך שצמח מלמטה, מבית המשפט הצבאי ועד למעלת שופט עליון. כשמונה, בעקבות דיל בין שר המשפטים מאיר שטרית לנשיא העליון אהרן ברק, הכתיר אותו השר בתואר "שופט המעברות הראשון". משכך, נטל על עצמו לוי בעליון גם את תפקיד השופט הקשוב לחלשים ולמקופחים מבין המתדפקים על דלתות העליון, תפקיד שהיה שמור בעבר לשופטת דליה דורנר. עוד כשופט מחוזי דחה שוב ושוב את מתן גזר הדין בעניינו של עבריין שהורשע בשוד, כדי לאפשר לו הזדמנות להוכיח את האפשרות להשתקם. "מי שכותב את גזר הדין זה אתה בעצמך", אמר לנאשם במהלך הדיונים.
בדצמבר 2005 היה לוי היחיד מבין 7 שופטים שביקש לקבל את העתירה נגד הקיצוץ בקצבאות הבטחת הכנסה של הביטוח הלאומי, ולהגדיר את הרף המינימלי ל"קיום אנושי בכבוד". לוי עמד על כך שההגנה החוקתית נתונה לא רק לבנות המבקשות להתקבל לקורס טיס או למנהלי השקעות בדבר סעיף מקפח בחוק המסדיר את עבודתם, אלא גם לדלת העם. הוא ביקש לקבוע כי הזכות כוללת לא רק רף מינימלי לקיום בכבוד, אלא תנאי קיום נאותים.
במהלך דיון בעתירה נגד ביטול שיטת ה"מצרף", שהחליפה לזמן מה את המבחן הפסיכומטרי כשיטת קבלה לאוניברסיטאות, התעורר לפתע לוי לחיים ונזף בנציגי המוסדות האקדמיים: "שיטת המצרף נועדה לעזור לאחמד מטירה, ללוי מיוקנעם ולכהן מאופקים להתקבל", אמר, "אתם לוקחים אוכלוסייה שלמה וקובעים שהם יהיו חוטבי העצים ושואבי המים. למה שיהיה רק מזוז אחד, למה שלא יהיה מזוזים רבים?"
פסיקות בניחוח פוליטי
טענה הנשמעת תדיר נגד המגמה בפסיקותיו של לוי, עוסקת בניחוח הפוליטי העולה ממנה. לוי, בעל עבר פוליטי, שהיה בעבר חבר בליכוד ושימש במשך 3 שנים כממלא-מקום ראש העיר רמלה, איננו נרתע ממתן החלטות בעלות גוון פוליטי של ממש. כך למשל, לוי ביקש לפסול את מועמדותו של עזמי בשארה מלהתמודד בבחירות לכנסת מאחר שזה קבע כי "היהודים אינם עם", אך במקביל ביקש לאשר את מועמדותם של אנשי הימין ברוך מרזל ומשה פייגלין; הודיע כי את חתימתו על פסק הדין שדחה את העתירה לביטול עסקת חילופי שבויים עם הרשות הפלשתינית וחיזבאללה צירף "ביד רועדת"; והורה למדינה לנהל משא ומתן עם הרשות הפלשתינית במהלך ימי ההתנתקות במטרה להימנע מהרס בתי הכנסת בגוש קטיף.
מנגד, לוי לא נמנע גם מהבעת עמדה שיפוטית בנושאים הנושקים לקוטב ההפוך של המפה הפוליטית: הוא צידד בהסרת גדר ההפרדה במובלעת אלפי מנשה, שכלאה כמה כפרים פלשתיניים מכל צדדיהם; הוא תמך בביטול החלטת הממשלה בדבר אזורי עדיפות לאומית בתחום החינוך, שקיפחה יישובים ערביים בצפון; אסר על תקצוב מוסדות חינוך חרדיים שלא יכללו בתוכנית הלימודים את "לימודי הליבה" של משרד החינוך; ותמך בביטול חוק הנזיקים האזרחיים, שמנע מפלשתינאים מלהגיש תביעות כספיות על פגיעות שנעשו בהם גם שלא במסגרת פעולות מלחמה.
גם בהקשרים אלה הפגין לוי את גישתו העצמאית, כשלא היסס לדרוש הסברים מדן חלוץ - במסגרת עתירה נגד מינויו לסגן הרמטכ"ל - על אודות התבטאותו כי חש "מכה קלה בכנף" כשחיל האוויר השליך פצצה בת טונה על שכונת מגורים בעזה וקטלה חפים מפשע. אלא שכמו בפרשת פיטורי השרים אלון וליברמן, דבריו נותרו בגדר אמירות שיפוטיות שאין מאחוריהן החלטה אופרטיבית. עד שבא פסק הדין בעניין בניזרי, ועמו ההצהרה שאין עוד די ב"דברי כיבושין".
אדמונד לוי נגד כולם
* על עונשו של שלמה בניזרי:
"השחיתות הגוברת בחברה הישראלית לא פסחה גם על מוסדות השלטון. לא די עוד במלל ודברי כיבושין, והגיעה העת לעשות מעשה, על-ידי הצגתו של תג מחיר גבוה מזה שהיה נהוג בעבר לצידן של העבירות בתחום זה"
* על שליחתו של ישראל פרי למאסר:
"תגובה מסוג זה נדרשה הן כדי לגמול ליחיד על רוע מעלליו, והן כדי שהעונש יהווה מסר מרתיע לכלל. את זה ראוי כי עבריינים ישימו לנגד עיניהם בטרם ישלחו את ידם ברכוש הזולת"
* על איומיו של השר לשעבר דניאל פרידמן:
"איום גס שמערכת המשפט טרם ידעה כמותו ואשר נועד, ככל הנראה, להשפיע על פסיקותיה; התנהלות זו הינה מתכון בדוק לפגיעה אנושה בדמוקרטיה, לסאוב השלטון ולשחיתות נמשכת"
* על חזרתו של השר חיים רמון לשולחן הממשלה:
"במקום שהמערכת הפוליטית תסתייג ממנו, היא אימצה אותו אל חיקה בחום רב, ואף קידמה אותו לעמדה בכירה יותר מזו בה כיהן בעבר"
* על העברת צחי הנגבי מהמשרד לביטחון-פנים:
"החשש מפני ניגוד עניינים הוא כה בולט ומכריע, עד ששוב אין מנוס מלחייב את מי שהנו בחזקת זכאי ושהחקירה בעניינו נמצאת בחיתוליה בלבד, שלא לשוב ולכהן בשנים הקרובות כשר לביטחון-פנים"