כשמדברים על דברים מוזרים בגביע דייויס, מתכוונים להרבה מאוד דברים מסביב. ב-11 השנים שלי בנבחרת חוויתי על בשרי את המלחמה הפסיכולוגית בין הנבחרות שהיתה לפעמים בוטה וישירה ולפעמים צינית ומתוחכמת. גם אנחנו לא צדיקים גמורים. הרבה דברים קורים מאחורי הקלעים של משחקי גביע דייויס. בדומה לרוב ענפי הספורט, המשחק לא מתחיל כשהשחקנים עולים למגרש אלא ברגע שהנבחרת האורחת נוחתת בשדה התעופה. לנבחרת המארחת יש לא מעט אמצעים לעשות את החיים קשים ולהיכנס לראש של שחקני הנבחרת היריבה. למי שלא ממש מבין על מה אני מדבר, אביא כאן כמה דוגמאות מהעבר. חלקן קומיות במבט לאחור, אבל בזמנו הן לא ממש הצחיקו אותנו.
תפסתי ראש על הבר (ישראל - צ'כוסלובקיה, הראדץ קראלובה, 1987)
הניצחון הגדול ביותר של הנבחרת אי פעם, לא רק בגלל שהושג בחוץ מול נבחרת מעולה עם שני שחקנים בעשירייה הראשונה. אלא בגלל האווירה העוינת והלוחמה הפסיכולוגית המלוכלכת של יאן קודש, הקפטן האנתיפט של הצ'כים, וחוסר ההגינות של הקהל המקומי.
ככה זה התחיל: היחס הנדיב שקיבלנו לאורך כל השבוע שבו שהינו בצ'כיה, התחלף ב-180 מעלות דווקא בבוקר המשחק. כמה שעות לפני תחילת ההתמודדות שלו מול מילוסלב מצ'יר (דורג אז 6 בעולם), ערכנו לעמוס מנסדורף חימום. כשירדנו לחדר ההלבשה להתכונן למשחק עצמו נתקלנו בחדר נעול. באורח פלא נעלמו המפתחות ואיש התחזוקה שהיה אמור לפתוח את החדר. אחרי דקות ארוכות מורטות עצבים נמצא המפתח האבוד, רגעים ספורים לפני שעמוס היה אמור לעלות למגרש. עמוס, שגם ככה היה עצבני ודרוך לפני משחקים, נכנס לקריזה וחששנו שזה ישפיע על המצב המנטלי שלו.
עמוס, כמו גדול, ניתב את הזעם שלו בצורה חיובית ונתן את אחד המשחקים הטובים שלו בקריירה אם לא הטוב ביותר, והדהים את מצ'יר שהיה בשיאו. אגב, בשבוע שלפני המפגש זכה מצ'יר בטורניר קי ביסקיין בפלורידה אחרי שהביס בגמר את איבן לנדל שהיה מס' 1 בעולם.
הקהל הצ'כי תרם גם את חלקו למאמץ: בכל נקודה חשובה ניסו להוציא את עמוס משיווי משקלו. כשעמוס זרק את הכדור לפני ההגשה נשמעו בצרוף מקרים נדיר עשרות שיעולים של צופים בדיוק באותה שנייה. אפילו הקהל ברמה"ש לא הגיע לכזו דרגת שפל. אבל זה היה רק הטוויסט הראשון במפגש ההוא.
במשחק השני עלה שלמה גליקשטיין מול הענק מילאן שרייבר והמשיך במומנטום של עמוס. גליקי זכה בשתי המערכות הראשונות, אבל כהרגלו עשה לנו התקף לב קטן ונרדם בשתי המערכות הבאות. במצב של 2-2 במערכות ו - 2-2 במערכה החמישית שבר שרייבר את קרסולו נאלץ לפרוש מהמשחק. כך סיימנו את היום הראשון עם יתרון סנסציוני של 0-2. אחרי שהפסדנו את הזוגות ביום שבת, העלו הצ'כים את קארל נובאצ'ק במקום שרייבר הפצוע למשחק מול מנסדורף. מה שהקפטן הצ'כי לא ידע זה שאת הלילות שלפני המפגש בילה נובאצ'ק בבר של המלון כשהוא דופק שוטים של וודקה מדי ערב ומתלונן על העובדה שקודש העדיף להציב את שרייבר ביחידים ולהושיב אותו על הספסל. אני יודע את זה כי הייתי איתו על הבר.
נובאצ'ק מצא את עצמו עולה למשחק מכריע מול מנסדורף, כשהוא בהאנג-אובר רציני. זה נגמר בארבע מערכות לעמוס, עם 0-6 ברביעית ורבע גמר הסטורי.
חימר איטלקי משובח (ישראל-איטליה, פאלרמו, 1988)
המשחק הראשון שלי כשחקן יחידים במשחק שקבע משהו. לפני זה שיחקתי רק כשהמפגש כבר היה גמור. מלכתחילה הגענו כאנדרדוג למפגש חוץ על חימר מול פרנסיסקו קנצ'לוטי ופאולו קאנה, שהיו שחקני חימר מצוינים. כשהגענו לסיציליה מספר ימים לפני המפגש הופתענו מהמגרש המהיר יחסית ומהעובדה שאין הרבה חימר על המגרש. בדרך כלל החימר האיטלקי הוא האיטי בעולם, אפילו יותר מהחימר הצרפתי. המשטח המהיר והקשה יחסית היה נוח לנו. היינו מרוצים. בעיקר מנסדורף ששנא חימר איטי ומעולם לא הצליח עליו.
כשהגיע יום המשחק עלינו על האוטובוס לאצטדיון. אבל כשהגענו למועדון, הספיק לי מבט אחד עוד מהחנייה כדי להודיע לגליקשטיין ושלמה צורף ש"המגרש נראה לי יותר אדום ובוהק ממה שהתאמנו עליו". כשעלינו לאימון הבנו שנפלנו קורבן למשחק הפסיכולוגי של האיטלקים הממזרים. בבוקר המשחק הם הוסיפו למגרש שכבה של כ-30 ס"מ חימר אדום שהפכה את המגרש לרך יותר, חלק יותר ובעיקר איטי יותר. ראיתי את המבט בעיניים של מנסדורף כבר בחימום וידעתי שאנחנו בצרות. המחשבה על קרבות קו אחורי אינסופיים על הבוץ האיטלקי ייאשה את עמוס. כבר בחימום הפסדנו את המפגש. זה נגמר ב - 1-4 לאיטליה כשאת הנקודה הבודדת השגנו כצפוי בזוגות (מנסדורף ופרקיס).
הכדור הקפוא של גליקי (משחקי הבית, שנות השמונים)
גם אנחנו לא צדיקים ולא פראיירים. כשהגעתי לנבחרת בגיל 18, ב-1985, זו היתה הנבחרת של גליקשטיין. אלו היו השנים שנדדנו בבתים האזוריים. גליקשטיין היה חיית דייויס כי יכל לעמוד בחום של רמה"ש באוגוסט, בעוד ששאר השחקנים היו נופלים כמו זבובים. הטקטיקה שלו היתה לייאש את היריב בחום עד שיישבר, ייקח כמה זמן שייקח. אלא מה, המשחק הראשון מתחיל ב-12 בצהריים, שיא החום, והמשחק השני משוחק אחר הצהריים ובשעות הערב כשמזג האוויר נוח יותר. הסיוט של יוסי שטבהולץ הקפטן היה שנאבד את היתרון היחסי, אם ההגרלה תשלח את גליקשטיין למשחק המאוחר יותר. במלים אחרות, היינו חייבים שגלישטיין ישחק בשיא החום, יביא את הנקודה הראשונה ואז עמוס (או שחר פרקיס) יעלה בתנאים נוחים, כפי שהוא אוהב, בלי שמש על הראש.
איך דואגים ששלמה יוגרל למשחק הראשון? גם לזה מצאנו פיתרון. לפני כל מפגש בדייויס נערכת ההגרלה של המשחקים, כשעל ההגרלה אחראי המזכ"ל של האיגוד המארח. במקרה הזה איצ'ה מאייר ז"ל, המזכ"ל המיתולוגי. מאייר היה מנהל את הטקס באופן הבא: הוא היה שם ארבעה כדורי טניס כשעל כל אחד מהכדורים שם של שחקן מהנבחרת, ואת הכדורים מערבב בתוך קופסה מוסתרת כדי לשמור על כשרות ההגרלה. איצ'ה היה עוצם עיניים ומוציא את הכדור, והופ...נחשו מי משחק מחר ב-12 בצהריים? נכון, גליקשטיין.
איך פגע איצ'ה בול פעם אחר פעם? את הכדור עם השם של גליקשטיין הוא דאג כמה שעות לפני ההגרלה להכניס לפריזר. אחר כך, כל מה שהוא היה צריך לעשות בעת הערבוב הוא לדוג את הכדור הקר. זה תמיד עבד.
האוהדים מבלומפילד (ישראל-שוויץ, 1992, משחק עלייה לבית העליון)
המשחק המיתולוגי של יום כיפור. מה שעשינו לשווייצרים הם לא ישכחו לנו עוד הרבה זמן. ביום השלישי והמכריע של הטורניר נאלצנו להתחיל את המשחק בשמונה בבוקר מפאת כניסת החג. השווייצרים היו בהלם. אין מה לעשות, אמרנו להם, זה יום כיפור. אחרי שעמוס ניצח את רוסט בחמש מערכות והישווה ל - 2-2 עליתי למשחק מול לאסק מול אצטדיון מפוצץ כפי שלא היה מעולם. הודיעו ברדיו שהכניסה חינם ואנשים החלו לנהור. לדעתי הגיעו לא מעט אנשים שלא ראו מעולם משחק טניס וגם לא ראו עוד משחק טניס אחד בחייהם חוץ מהמשחק הזה.
הקהל, שברובו לא הכיר את "נוהלי" העידוד של הטניס, עודד לפי הנוהל המוכר לו - זה של בלומפילד ויד אליהו. זה היה מגוחך. כבר בחימום, הקהל שרק בוז ללאסק בכל פעם שחבט בכדור כאילו מדובר בקליעת עונשין. גם במשחק נמשכה ההתעללות בשווייצרי. לקראת הסיום הוא כבר היה גמור ונראה כמו אחד שרק רוצה לעוף מהמגרש ומהאווירה העוינת. הוא ירד מהמגרש בסיום לקול שריקות בוז צורמות.
אבל גם אחרי שהפסידו ועזבו את האצטדיון, הם עדיין היו תקועים במלון עוד יממה שלמה עד צאת החג. יום כיפור, אמרנו להם, אין מה לעשות. עד היום מארק רוסט ויעקוב לאסק בקושי אומרים לי שלום כשאני רואה אותם פעם בכמה שנים.