ההתעמקות בהיסטוריה הצעירה של מועדון הכדורגל ולנסיה מובילה למסקנה אחת, בלתי נמנעת: את הסיפור כתב גבריאל גארסיה מארקז. הוא צירוף של "מאה שנים של בדידות", בכך שדמויות אינספור צצות ועולות, ששמותיהן חוזרים על עצמם, והן מובילות את העלילה. מצד שני, ולנסיה היא "כרוניקה של מוות ידוע מראש", הידרדרות טרגית שבה כל ניסיון הינצלות גם גורר את המועדון קרוב יותר אל שפת התהום כשחובות הולכים ותופחים מושכים אותו מטה.
זרעי הטרגדיה נטמנו כבר בעריסה של המועדון. ולנסיה קלוב דה פוטבול, המועדון הגדול בחבל האוטונומי של ולנסיה, והרביעי בגודלו במדינה אחרי ברצלונה והמועדונים המדרילניים הגדולים, נוסד רק ב-1919. אבל כבר עם היווסדו פרץ ויכוח מר, מי יהווה נשיאו הראשון. אוקטביו אוגוסטו מילגו דיאז זכה לבסוף בזכות הטלת מטבע. יריבו, גונסאלו מדינה פרנאס, קיבל את ראשות הוועדה המייסדת.
ב-2004 הגיע למועדון טייקון הנדל"ן חואן בפטיסטה סולר שהשתלט על המועדון. סולר מינה עצמו לנשיא, והסחרחורת נכנסה לתאוצה. שבעה מאמנים הוחלפו בארבע שנים. בסתיו 2007 החליט סולר להנציח את שמו בתולדות המועדון. החובות דאז, בסך כ-110 מיליון אירו, היו עילה מספקת לעסקת ענק. סולר רכש אדמה מסובסדת מעיריית ולנסיה וחתם חוזים לבניית אצטדיון חדש ואולטרה מודרני. את המימון היתה אמורה לספק מכירת האצטדיון הנוכחי, המסטייה. מיקומו הסמוך למרכז העיר ולאוניברסיטה, היה אמור למשוך משקיעים. החשבון נראה כך: 320 מיליון תמורת האדמה יכסו את החובות, פלוס עלויות הבניה של האצטדיון החדש, כ-200 מיליון אירו. נקודת הזמן היתה כנראה הגרועה ביותר בהיסטוריה.
אחרי שהעבודות החלו, התברר שעיריית ולנסיה לא מתכוונת לקנות או לסייע במציאת קונה. מחירי הנדל"ן בספרד איבדו 20% ברבעון והמדינה נקלעה למשבר הקשה בתולדותיה. משבר הבנקים, כמובן, היה מכת האלה האחרונה לעורף של תכנית ההבראה. בתחילת 2008 היו חובות המועדון כבר מעל 250 מיליון אירו. במרץ 2008 התפטר סולר מתפקיד הנשיא ובמקומו מונה אוגוסטין מוריירה.
היו ימים ב"ליגת הכסף"
ב-12 החודשים האחרונים הפכה ולנסיה לאופרת סבון. ביולי 2008 החליט חואן ויאלונגה, שסולק מתפקידו כיו"ר קונצרן "טלפוניקה", להשתלט על מועדון כדורגל. הוא הסגיר לעיתונות שחובות המועדון צמחו ל-400 מיליון אירו, הכריז שירכוש את המועדון וימכור את האדמה. האוהדים שקעו בחלומות כשהצהיר שבתוך חמש שנים ולנסיה תזכה בליגת האלופות "ותוזכר בנשימה אחת עם מנצ'סטר יונייטד, ברצלונה וריאל". אבל ויאלונגה סירב להזרמת הון באמצעות הנפקת מניות חדשות ("דילול"). את 20 מיליון האירו שוולנסיה היתה בינתיים אמורה להציג כתנאי לרישיון משחק, הוא לא השיג. סולר סירב למכור לו את מניותיו תמורת 75 מיליון אירו, והאשים אותו על שטרם מצא קונה למסטייה. בתוך שלושה שבועות היה ויאלונגה הסטוריה.
במקביל המשיך המצב הכלכלי להידרדר. אחרי שב-2006 ריאל וברצלונה יצאו מחוזה השידורים הקיבוצי, קיבלו שתי הענקיות חוזים של 145 מיליון אירו לשנה בממוצע לשבע שנים (ריאל) ושל 150 מיליון לארבע שנים (ברצלונה). לשאר נותרו פירורים. לוולנסיה בעלת המסורת וקהל האוהדים הגדול והנלהב, עם ממוצע של יותר מ-40 אלף איש למשחק (מקום רביעי בספרד ו-28 באירופה), יש חוזה מעליב כמעט של 30 מיליון אירו לעונה, שהסתיים השנה, ברגע הכי לא מתאים.
בינואר כבר פרסם הפרופסור לכלכלה חוזה מריה גאי מאוניברסיטת ברצלונה מחקר פסימי על תחלואי הכדורגל בספרד, ומנה את ולנסיה כאחד משלושת המועדונים עם הבעיות הפיננסיות הקשות ביותר. על-פי פרסומים שונים, עלות שכר השחקנים מגיעה עד יותר מ-80% מתקציב המועדון. ההכנסות, בשנים בהן ולנסיה מגיעה לליגת האלופות, מתקרבות ל-110 מיליון אירו. מה שהקנה למועדון חברות זמנית בדירוג המועדונים המכניסים של דלויט ("ליגת הכסף") ב-2005 ו-2007, במקום ה-18 באירופה. אבל מזה שנתיים ולנסיה לא עלתה לצ'מפיונס. בו בזמן תפחו עלויות בניית האצטדיון, כהרגלן, ו-ולנסיה המשיכה לקנות שחקנים ביוקר ולמכור בזול, כהרגלה.
ולנסיה פלייסטיישן
את ויאלונגה החליף חאווייר גומז מולינה, איש כספים אפור ומקצועי שהחוויר למראה הספרים וברח כל עוד נפשו בו. ואז עלה לתפקיד הנשיא ויסנטה סוריאנו. אותו אדם שאמר ל'מארקה' ש"ולנסיה היא הפלייסטיישן של סולר". באוגוסט הסביר סוריאנו לעיתון הבית של ולנסיה, ה'סופר דפורטה', שהחובות הגיעו ל-650 מיליון אירו. זה לא הפריע לו לקנות את המניות של סולר תמורת 65 מיליון אירו ולהצהיר שהכל יהיה בסדר. אבל בנובמבר סירבו הבנקים לתת לוולנסיה הלוואה נוספת והעבודות להקמת האצטדיון החדש הופסקו. במקביל, אחרי שהסכם החסות עם 'טויוטה' הסתיים ב-2008, גם הספונסר החדש והמסתורי "ולנסיה אקספיריינס' פשט רגל. סוריאנו הבהיר לדויד וייה, שאם ירצה לעזוב בסיום העונה, ל-40 מיליון אירו ו-ולנסיה לא תוכל להגיד לא. הוא אמנם הסביר ב'סופר דפורטה' שהכל עובד לפי התכנית של המועדון וההבראה מעבר לפינה. אבל ביוני השנה הוא כינס מסיבת עיתונאים: "באתי לבשר על התפטרותי. מיומי הראשון כנשיא נלחמתי לקיים את הישרדותה הספורטיבית והכלכלית של ולנסיה, אך הצלחתי באופן חלקי בלבד".
מנואל יורנטה, כלכלן ומנהל מנוסה, הקים ועד מנהל חדש, וגילה שכדי לשרוד, ולנסיה זקוקה לכסף בדחיפות - מניות חדשות חייבות להיות מונפקות. הוא השיג סיכומים לגבי המשך בניית האצטדיון שאמור לשמש את הקבוצה כבר בעונה הבאה, אם כי רק בדוחק וללא השלמת חלקיו החיצוניים.
ואז הסיפור הסתבך עוד יותר, והפך לפארסה מוחלטת. שכן ארבעה שבועות אחרי התפטרותו והיעלמותו שב סוריאנו בפתאומיות ובידו מתנה: 500 מיליון אירו מקבוצת משקיעים סודית ובינלאומית בשם דאלפורט, עבור קניית המסטייה. וכן ההודעה, שבידו 51% מהמועדון, ולכן יש לתת לידיו חזרה את השליטה. יורנטה ביקש "שואו מי דה מאני" והצהיר שאם הסיפור נכון, הוא יעמוד וימחא לסוריאנו כפיים, "אבל בינתיים יש לי ספקות מסויימים".
שלא התפזרו משהתגלה שבכל העולם אין חברה רשומה בשם 'אינוורסיונס דאלפורט'. גם אתר אינטרנט לא היה לחברה. "אני לא חייב להוכיח כלום לאיש. על ולנסיה לכנס אסיפת בעלי מניות ולהעביר את השליטה, כמו גם לעצור את הנפקת המניות" הצהיר סוריאנו. למרות דבריו החליט הוועד המנהל להמשיך באיסוף 92 מיליון האירו, אך קבע גם לספטמבר אסיפה כללית. סוריאנו, ואחריו יורנטה, נפגשו אישית עם וייה והבהירו לו שלמרות רצונו לברוח מבית המשוגעים הזה לכיוון ברצלונה, שהיתה מוכנה לשלם את הסכום המוסכם, הוא לא הולך לשום מקום.
נטאליה אהובתי
משם הסיפור גלש מעבר לגבול המופרך והפך ביזארי. דאלפורט אינווסטמנטס הודיעה, באמצעות סוריאנו, שהיא עומדת לעצור את הגיוס. שמועות התפשטו באינטרנט, שדאלפורט היא חברת קש שמפעילה משחקי פירמידה והונאה. חוזה גארסיה רואיג, חבר הוועד המנהל בוולנסיה, הצהיר: "אינוורסיונס דאלפורט זה רק שם. החברה לא רשומה בספרד, היא ממוקמת באורוגוואי ומשמשת כמקלט מס, בייחוד עבור ארגנטינאים שהשתמשו באי השקיפות שלה. אבל נראה שמישהו מוולנסיה השקיע בחברה". משום מקום הופיע גם אתר בית לחברה, שכולל את שם החברה וכתובת אימייל ליצירת קשר. הלוגו של החברה (נשר) שפורסם על ניירות המכתבים שלה, כך הסתבר, הועתק מספר ילדים.
ערוץ טלוויזיה מוולנסיה חשף שברחוב הגרניום בעיר בואדילה, 15 ק"מ ממדריד, יש משרד לדאלפורט. פקיד מהמשרד השיב לשאלות צוות הצילום, "שמסיבת עיתונאים תתקיים בסוף השבוע" וכן "לחברה יש משרדים בניו יורק, דובאי ומיאמי". כל קשר לאמת הוא מקרי בהחלט. בשלב כלשהוא הופיע עמוד נוסף לאתר באינטרנט, תחת השם נטאליה, שעסק בהלבשה תחתונה נועזת לנשים. אבל רק לזמן קצר. העיתון "לוואנטה" הקליט שיחה בין סוריאנו, ויקטור בראבו (בעל החברה מאורוגוואי, שנראה כחיקוי לטיני לבוראט) ונציג ממשלתי. בשיחה התברר, שדאלפורט עדיין לא קנתה את השליטה על 50.4 אחוז מוולנסיה, אלא יש לה רק אופציה מוגבלת בזמן לעשות זאת. גם עסקת מכירת האצטדיון עדיין לא באמת התקיימה, אלא "התכנית היא למכור", כפי שבראבו ציין, והוסיף: "בחיים האלה, אתה לא יכול תמיד שיהיה לך את הכסף פיזית".
ל'סופר דפורטה' הודיע סוריאנו שהדלפת תוכן השיחה הרסני ויגרום למלחמה כוללת, שזה ניסיון מכוון, ברור ונפשע לחבל בתכניתו ובעתיד הזוהר של ולנסיה. הוא גם רמז על מרגלים וחפרפרות. אוהדי ולנסיה משפשפים עיניים בתדהמה, הם רגילים לקבל כל בשורת איוב באופטימיות חסרת בסיס, אבל סוריאנו? ובראבו?
הבלוגר הוותיק 'סזאר' כותב בייאוש: "או, נטאליה. לו לפחות את היית קונה את המועדון..."