אחת ההלכות המשפטיות החשובות של השנים האחרונות, מבית היוצר של בית המשפט העליון, קרויה על שמו של טוראי במילואים רפאל יששכרוב. סיפורו של יששכרוב החל ב-1996, אז שירת כחייל בשירות סדיר. בדצמבר אותה שנה הוא נשלח לכלא בשל נפקדות, אך עם קליטתו בכלא נמצאה על גופו מנת סם. חוקר מצ"ח שהוזמן למחרת היום גבה ממנו עדות, בלא שציין בפניו קודם לכן כי עומדת לו הזכות להיוועץ בעורך דין קודם לתחילת החקירה.
בית הדין הצבאי המחוזי זיכה אותו מעבירת שימוש בסמים, מאחר שהודאתו באישום זה ניתנה בלא שזכויותיו כחשוד מומשו, בכך שהמידע על זכותו להיוועץ בעורך דין נשלל ממנו. בית הדין הצבאי לערעורים הפך את ההחלטה, ואולם בשנת 2006 בית המשפט העליון הפך את ההחלטה פעם נוספת, זיכה את יששכרוב ועיגן לראשונה מבחינה חוקתית את זכויות החשודים במסגרת ההליך הפלילי: זכות ההיוועצות, נקבע בהרכב של 9 שופטים, היא חלק מהזכויות המוקנות לחשוד, ופגיעה בהן במסגרת ההליך הפלילי עשויה להביא לפסילת הראיות נגדו. עדיין רחוק מרחק רב משיטת "פרי העץ המורעל", הנוהגת בארה"ב, אך בפירוש צעד גדול לכיוון זה.
"הלכת יששכרוב" קנתה לה אחיזה מאז בפסיקת בתי המשפט השונים, שמדי פעם פסלו הודאה של נאשם על בסיס פגיעה בזכות ההיוועצות שלו עם סניגורו, או על בסיס פגיעה אחרת בזכויותיו, שקיבלו כעת מעמד חוקתי מכוח חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו.
לפני כחודשיים צעד בית המשפט העליון צעד רחב נוסף קדימה, כשהחליט לזכות, לאחר מותו, את העבריין יוני אלזם מאשמת רצח חנניה אוחנה במארס 2003, על רקע מאבק בין ארגוני פשיעה. אלזם נרצח לאחר שהורשע בבית המשפט המחוזי, שעות אחדות לפני שהיה אמור להעיד במשפטו של שותפו לפשע, שמעון זריהן. שופטי העליון החליטו, ברוב קולות, לפסול את ההודאות שהשמיע אלזם בעודו בכלא באוזני המדובב שלו, שהיה למעשה סוכן משטרתי.
הפגם שדבק בהודאתו של אלזם באוזני המדובב פגע גם בקבילותה של ההודאה שהשמיע בהמשך באוזני החוקרים, קבע בית המשפט. "לא רק התנהלותם של החוקרים בזמן אמת", כתב השופט אדמונד לוי, "אלא גם דבריהם מעל דוכן העדים מעידים על השקפה הנוטה להקל ראש בזכויותיו של הנאשם לטובת גבייתה של הודאה".
ואולם לוי, שהחליט לדחות את הערעור, נותר במיעוט. השופטים אסתר חיות ויורם דנציגר קיבלו את טענות בני משפחתו של אלזם, שערערו בשמו לאחר מותו, וקבעו כי ההודאות שמסר - פסולות. זאת, על בסיס פסק דין יששכרוב, שניתן בעליון כחצי שנה אחרי הרשעתו של אלזם בבית המשפט המחוזי.
"בעקבות ההלכה שנפסקה בפרשת יששכרוב", כתבה חיות, "לא ניתן עוד להסתפק בבחינת ההשפעה שהיתה למדובבים והחוקרים ולמניעת המפגש עם עורכי דינו על אוטונומיית הרצון וחופש הבחירה של אלזם, עלינו להוסיף ולבחון אם יש לפסול הודאות אלה בשל העובדה שהושגו באמצעים בלתי כשרים וקבלתן במשפט פגעה בזכותו של אלזם למשפט הוגן".
חיות עמדה על כך שאף שפעולת המדובבים כשלעצמה איננה פסולה, פעולתם היתה "אקטיבית", והם לא הסתפקו בשמיעת ההודאה - אלא עודדו את אלזם לשתף פעולה גם עם חוקרי המשטרה עצמם. פעולות אלה, כתב דנציגר, "חרגו מגבולותיהן של תחבולות לגיטימיות, ופגעו בזכות השתיקה ובזכות ההיוועצות של אלזם".
לפרקליטות המדינה נדרשו שבועות אחדים לעכל את משמעותו מרחיקת הלכת של פסק הדין בעניין אלזם. בסופו של דבר החליט פרקליט המדינה, משה לדור, להגיש לבית המשפט העליון בקשה לדיון נוסף בהרכב מורחב, שידון מחדש בקביעות שנפסקו בו. לדור עצמו חתום על הבקשה, ולטענתו השלכותיו של פסק הדין "משמעותיות ורחבות היקף באשר לפסלותן של ראיות, ובאשר למגבלות מכבידות מאוד על הפעלת מדובבים בחקירות פשיעה קשה". פרקליט המדינה מוסיף וטוען כי פסק הדין בעניין אלזם איננו תואם את ההלכה שנפסקה בפרשת יששכרוב, אלא חרג ממנה באופן משמעותי.
לטענת הפרקליטות, למרות שבפסק הדין בעניין אלזם מצהירים השופטים כי הם פועלים לאורה של הלכת יששכרוב - בפועל נקבעה בפסק הדין הלכה חדשה, "הלכת אלזם", שהשלימה חוסרים שהושארו בפרשת יששכרוב, ושאיננה מאוזנת ושקולה כמו ההסדרים שנקבעו בהלכה הקודמת.
"מקביעות בית המשפט עולה כי כל כניסה של מדובב למתחם של יחסי עורך הדין עם הנחקר היא אסורה", נכתב בבקשה לדיון נוסף. "הנחיה זו היא גורפת באופן בלתי מוצדק, ויהיה בה להקשות מאוד על הפעלת מדובבים".
כעת מונח הכדור לפתחה של נשיאת בית המשפט העליון, דורית ביניש, שאמורה להחליט אם להיעתר לבקשה ולקיים דיון בהרכב מורחב. החלטתה עשויה להניב תוצאות עקרוניות במספר מישורים: האם הצעדים להגנה חוקתית על זכויות חשודים ונאשמים בפלילים ימשיכו להתרחב, ברוח פרשת יששכרוב; האם ההיוועצות של נחקר עם עורך דינו תזכה ל"מעמד על" מבין זכויותיו של החשוד, כך שכל פגיעה בה - ולו עקיפה ומשתמעת - תביא לפסילת ראיות נגד החשוד; ובמישור המוסדי - האם פסק דינם של שני שופטים נגד אחד, בהרכב של 3 שופטים, רשאי לשנות הלכה שנפסקה בהרכב של 9 שופטים שנים לא רבות קודם לכן.
צעד ראשון בדרך לבתי משפט ייעודיים
בימיו הקצרים של חיים רמון כשר המשפטים, אי-שם בשנת 2006, פרסמה לשכתו הודעה לעיתונות שבישרה בחגיגיות על הקמתו של בית משפט כלכלי. ההודעה, שעשתה שימוש במונחים קליטים, השיגה את מטרתה והפכה מיד לכותרת.
אלא שתוכן ההודעה בישר על מהפכה קטנה בהרבה מזו שהוכרזה בכותרת. מדובר היה בסך-הכל בסיכום עם נשיא בית המשפט המחוזי בתל-אביב דאז, אורי גורן, על הקצאת 3 שופטים שישמשו הרכב מיוחד לעניינים כלכליים, שבהם ממילא עסקו כדבר שבשגרה.
במבט ראשון, אין הבדל עצום בין אותה הודעה נמלצת לעיתונות לבין הצעת החוק ששוגרה שלשום (א') ממשרדי הרשות לניירות ערך.
גם כאן מדובר על בית משפט כלכלי שהוא למעשה הרכב אחד של 3 שופטים מחוזיים, שיפעלו כיחידה עצמאית בתוך בית המשפט המחוזי בתל-אביב. אמנם, בהבדלים מסוימים: למשל, הצעת החוק כוללת גם העברת סמכות עניינית של תיקי ניירות ערך, שנדונו עד עכשיו בבתי משפט השלום, לידי ההרכב המחוזי; וכן הקצאת השופטים לבית המשפט הכלכלי תיעשה במינוי רשמי ל-4 שנים, בלא אפשרות לנייד אותם כאוות-נפשה של נשיאת בית המשפט המחוזי, דבורה ברלינר, אם יחסרו לה פתאום שופטים במחלקות השיפוט האחרות.
למרות הכל, בכל זאת מדובר כאן במהפכה רבתי, ולא בהודעה לעיתונות משודרגת. אלא שהמהפכה איננה בעצם הקמת ערכאת שיפוט ייעודית שתדון בתיקי תאגידים, ניירות ערך, שוק ההון ותובענות ייצוגיות.
המהפכה היא בכך שמדובר בצעד המשמעותי הראשון בדרך להפיכת מערכת בתי המשפט בכללה מסופרמרקט לשורה של בוטיקים. במילים אחרות - מבתי משפט שבהם, פחות או יותר, כל שופט עוסק בשלל ענפי המשפט - למערכת של בתי משפט ייעודיים, שבהם יתמקצעו השופטים בענף משפטי אחד, שבו יעסקו יומם וליל.
זה החזון האמיתי של פרופ' זוהר גושן, ראש רשות ניירות ערך, והצעד הראשון ליישומו עובר בתחום שגושן עצמו מופקד עליו. אם היו שואלים מומחי משפט אחרים, העוסקים למשל בדיני מסים או בנזיקין - הם היו בוחרים אולי תחום אחר, העומד בסדר העדיפויות לפני תחום ניירות הערך בצורך למנות עבורו בית משפט ייעודי.
אבל גושן היה הראשון שהצליח לקשור את כל הקצוות: להצעת החוק שלו הוא הצליח לרתום לא רק את שר המשפטים, פרופ' יעקב נאמן, שהתעקש על כמה שינויים בנוסח שהוצע על ידי ועדת גושן ל"קוד ממשל תאגידי" - אלא גם את נשיאת בית המשפט העליון, דורית ביניש, ואת מנהל בתי המשפט, משה גל.
ביניש וגל זכו בעסקה משתלמת: תמורת הסכמתם לוותר על חלק מסמכויות הניהול של ברלינר, שתיאלץ לבלוע ערכאה אקס-טריטוריאלית בלב בית המשפט שלה, בלא יכולת לשלוט על תהליך ניתוב התיקים אליה וממנה - הם זכו מן ההפקר ב-3 תקנים נוספים לשופטים מחוזיים: כך, גושן יכול להתגונן מפני ההאשמות ש-3 השופטים הכלכליים שימונו יטילו עומס נוסף על המערכת. להיפך - 3 השופטים רק יטלו תיקים היושבים כאבן-ריחיים על צווארו של בית המשפט כיום, ויסייעו לפתוח את הסתימות.
עד היום שלטה במערכת המשפטית התפישה שלפיה אין זה ראוי ללכת לכיוון של בתי משפט ייעודיים, שכל אחד מהם מתמקצע בתחום אחד. כך ראתה זאת גם ועדת אור שבחנה את מבנה מערכת המשפט לפני כעשור: בתי המשפט הייעודיים הפועלים כיום - בתי הדין לעבודה, בתי המשפט לתעבורה ובתי המשפט למשפחה - נתפסים ככישלון ארגוני וניהולי, אף שהצליחו להגיע להישגים בהתמקצעות בתחום עיסוקם. הקמת בית המשפט הכלכלי פורצת איפוא דרך להקמת ערכאות דומות בעתיד - בית משפט למסים, בית משפט לחוזים - ואפשר להפליג הלאה.
המתנגדים טוענים כי מדובר במהפכה המסיגה את המערכת לאחור, ומתבססת על תפיסה מיושנת, שלפיה ניתן לסווג תובענה בבית משפט לענף משפטי מסוים. ממילא, נטען, משולבים בכל תיק משפטי כיום ענפי משפט רבים. ואם מדובר בתביעה משולבת של דיני תאגידים ודיני חוזים, האם היא תועבר לבית המשפט הכלכלי או לשופטים כלליים? הדבר פותח פתח למירוצי סמכויות חדשים ומגוונים, שונים בתכלית מאלה שהורגלנו לראות עד היום בין בית המשפט למשפחה לבית הדין הרבני.
אבל הרשות לניירות ערך רואה לנגד עיניה את היתרונות הרבים בעובדה ששופטים מקצועיים, השולטים בהבנת שוק ההון, יעסקו בתיקים שהיא מגישה. ככל שהשופטים יהיו מקצועיים ויעילים יותר ולא יברחו מפיתוח הדין באמצעות פסיקה - כך תוכל הרשות, בכובעה כרגולטור, לקבוע כללים המתערבים פחות בהתנהלות השוק.
רק כשמגיעים לשאלת זהות השופטים שיישבו בערכאה הכלכלית, מתמלאים פתאות כל הפיות מים. ברשות לא מעזים להציע בעצמם מועמדים, כדי לא להיחשד ב"פורום שופינג" או בקידום השופטים הנוחים להם. לפחות את זה ישאיר הרגולטור לכוחות השוק.
שניידר אוחזת בתיק
לפני שבועות אחדים כתבו כאן על בקשה שהוגשה לנשיאת העליון, דורית ביניש, לפסול את שופטת בית משפט השלום בירושלים, אנה שניידר, מלפסוק בתביעות ערר של מפוני תוכנית ההתנתקות על השומות שנפסקו להם בוועדות הזכאות לפיצויים הפועלות במינהלת סל"ע. זאת, מאחר ששניידר היתה מעורבת, במסגרת תפקידה הקודם כיועצת המשפטית לכנסת, בחקיקת חוק יישום תוכנית ההתנתקות, ולכן היא לוקה בניגוד עניינים.
לאחר ששניידר סירבה לפסול את עצמה מדיון בתיקים אלה, הגיש עו"ד יצחק מירון, המייצג חלק מהמפונים, ערעור לנשיאת העליון. ביניש ביקשה את התייחסותה של שניידר עצמה לפרוטוקול ישיבה של ועדת הכספים בכנסת מפברואר 2005, שממנו עולה כי התקיימה לכאורה ישיבה חסויה שבה השתתפו שניידר והשמאי הממשלתי הראשי.
"הריני להבהיר", כתבה שניידר לביניש לפני שבועות אחדים, "כי מעולם לא השתתפתי בכל פורום סגור שהוא בדיונים עם השמאי הממשלתי".
את המשפט המופיע בפרוטוקול ישיבת ועדת הכספים מפיה - "השמאי הממשלתי הסביר לנו באחת הישיבות, באופן פנימי אצלו, כאשר יש שני סוגי שמאויות" - מסבירה שניידר כך: "כוונתי היתה כי השמאי הממשלתי הסביר לחברי הוועדה כי הנוהל הפנימי אצלו הוא שההחלטה איזו שמאות תהיה הקובעת לעניין הפיצויים מתקבלת על-ידו באופן אישי. לאור זאת, אינני רואה כל אפשרות שאקרא להעיד בנושא השומות והנחיות השמאי הממשלתי".
ביניש החליטה לקבל את הסבריה של שניידר, דחתה את הערעור על החלטתה שלא לפסול את עצמה, ואף הטילה על המערערים - בני-הזוג שלמה ומרגלית סיטבון - הוצאות בהיקף חריג של 10,000 שקל. ככה ייעשה, כנראה, למי שגורם לשופט להגיש לנשיאת בית המשפט העליון כתב עדות מטעמו, תוך הטלת ספק ביושרו האישי.