ממרק חטאים ומטהר שרציםהפעם הסימבול הראשי הוא "הבדלה". מדובר במשפחה דתית מוסרית, עובדת כפיים, יוצאת שואה, עם ארון ספרים, ששמה הסימבולי "לבבי", הגרה בחולון (חול, חולין, המבדיל בין קודש לחול, הבנתם?) ולה בן יחיד מוצלח, שהוא חייל וגם סטודנט. כלומר, פאר היצירה ההספרית-ציוניות-אשכנזית (אשכנזי, חייל, סטודנט וחובש כיפה. הללויה!).
אלא מאי? בגלל מלחמת ששת-הימים (זה לא באמת ככה, אבל זה הסימבול פה) מתאהב פאר-היצירה הזה בבחורה מבית אמנם דתי, של שומרי מצוות, וירושלמי (קודש-חול-חולון. הבדלה, הבנתם?), אבל של בהמות מייבאי בשר, שהמוסר היהודי האמיתי הוא מהם והלאה, רחמנא ליצלן, ושאבי המשפחה הוא איש עסקים בהמי, נכלולי, רמאי, מגעיל, וכל הרע שבעולם (במילים אחרות, משפחה יהודית כפי שהיא נראית בעיניים אנטישמיות, או משפחה יהודית-חרדית כפי שהיא נראית בעיניים ציוניות-חילוניות).
וכמובן גם כאן שם המשפחה שלהם, "חובויניק", מעיד עליהם באופן צלילי מי הם ומה הם, ואפילו מחשיד אותם, אלוהים ישמור, בשמץ של מזרחיות שאיכשהו דבק בהם, אולי בגלל שהם הרבה דורות בארץ ובאו יותר מדי במגע עם ערבים.
ואכן, באוכל שלהם יש סממנים של מזרחיות-ערביות, כמו טחינה ומאכל שהם קוראים לו "סחתיין", שנשמע לגמרי ערבי, שלא נדע (וכשגברת לבבי מזמינה אותם לאכול אצלה, היא ממש פוסקת שהגיע הזמן שיאכלו "אוכל יהודי", יעני יהודי זה כמובן אשכנזי ולא חס וחלילה מזרחי או ערבי).
פח של קלישאות. מתוך הבדלה
ופה מתחיל הקונפליקט הריאליסטי והסימבוליסטי, שכן הבן הצעיר, הצבר, האשכנזי, החייל, הסטודנט מסתנוור על-ידי הכסף הבהמי, ולפיכך עומדת השאלה הנוקבת את הר המוריה (סתאם, רציתי גם אני להכניס קצת יהדות למאמרי) האם ינצחו הכסף הבהמי וערכיו, המיוצגים על-ידי אבי המשפחה החובויניקית הירושלמית, את המוסר היהודי וערכיו, המיוצגים על-ידי אבי המשפחה הלבבית החולונית, וידבירוהו, אוי לנו ואבוי, או שמא יעמוד לו כוחו של המוסר היהודי הקטנטן אך הצודק אל מול ממלכת הרשע הבשרית הבהמיות הזוללת כל חי, וישרדו את משמניה טורפי האדם היהודי באשר הוא, או משהו כזה?
וכל זה, כמובן, הוא רק סימבול לסיר הבשר "הקדוש" לכאורה, אבל בעצם הבהמי, שלתוכו נפלנו במלחמת ששת-הימים, שעדיה ובלעדיה חיינו לנו באושר (מוסרי) ובעושר (רוחני) בארון הספרים הקטן שלנו בחולון.
ברמת הפוזה המוסרית-אינטלקטואלית, "הבדלה" הוא מחזה היוצא חוצץ (חוצץ-חצץ-חול-חולון. הנה יצרתי גם אני איזה סימבול) נגד ההתבהמות שהביאה איתה מלחמת ששת-הימים, וכל זה בעוז נפשי, בעומק רוחני, ובאומץ אינטלקטואלי מדהימים של 40 ויותר שנים אחרי הזמן (חכו, חכו, במחזה הבא הספרי ייכנס, בלי שום פחד, בבן-גוריון!).
אבל למעשה "הבדלה" היא הצגה העושה בדיוק את הדבר ההפוך - היא ממרקת לצופים את חטאי סיר הבשר והכיבוש שלהם, ומכשירה את הסירים האסורים הללו, כדי שנוכל להמשיך ולהשתכשך בתוכם בלי חשש, שהרי "מה זאת אומרת? בוודאי שאנחנו נגד הכיבוש. הנה, לא רק שהלכנו להצגה של הספרי, אלא אפילו מאוד נהנינו".
והנה דוגמה קטנה מההצגה הממחישה שהפגם אינו בדרך שבה הצופים רואים את ההצגה, אלא בדרך שבה היא מוצגת:
ההצגה מסתיימת באקט סימבולי, איך לא, כשבני המשפחה החולונית, שנטרפו בידי חיידק הבהמיות הבשרי, מפנים עורף לארון הספרים שלהם וצופים יחדיו בטלוויזיה במצעד הצבאי לרגל הניצחון במלחמת ששת-הימים, כשברקע עולה מוזיקה של מארש צבאי ישראלי וכל הקהל מצטרף במחיאות כפיים קצובות ועליזות ל"שמחת הניצחון" ההיא ולהמשך חטאי הכיבוש ושרציו, שמורקו והוכשרו זה עתה על-ידי הרב-מחזאי החילוני האשכנזי הראשי, הרב שמואל הספרי, בכבודו ועצמו. *
