תאוות כל בשרהמחזה מתרחש כולו באטליז, וגיבוריו הם הקצבית בעלת ומנהלת האטליז (שרה פון-שוורצה) ופועל בניין (ניסו כאביה) המגיע לשם מדי פעם כדי לשכב איתה, שכן יש ביניהם מה שניתן לכנות "רומן", שבעצם כל כולו משיכה מינית, או ליתר דיוק, במקרה המאוד מסוים הזה - כל כולו תאוות בשרים.
ואכן, המחזה הריאליסטי להפליא עד לסופו הקולנועי, עוסק בקשר שבין תאוות הבשרים שלנו, בני האדם, הדומות מאוד לתאוות הבשרים של הבהמות שאנחנו מגדלים ואוכלים את בשרן, ואף גרועות מהן, שכן לנו יש יכולות וכלים לעולל זה לזה מה שבהמות אינן יכולות.
שני גיבורי המחזה, הקצבית והטפסן, הם אנשים קשוחים וקשי-יום, שהחיים לא הקלו עליהם ולא ריככו אותם, אלא להיפך. היכולת המילולית שלהם מוגבלת לפשטותה הבסיסית ביותר (והתרגום המצוין של שמעון לוי מדגיש זאת גם בעברית שלו). המודעות שלהם בכלל ולבהמותם בפרט כה אפסית, עד שהם אכן משווים את עצמם לכלבים ולגושי הבשר שבאטליז. והעיקר - ההיבט הרגשי שלהם כה פגוע ופגום, עד שאין להם שום יכולת לתרגם את יחסיהם האמביוולנטיים והמורכבים לשום דבר אחר, אלא רק לאלימות ולמין.
ובמקרה שלהם, ואני מניח שהמחזאי קרץ התכוון לומר שכך במקרה של כולנו - האלימות והמין חד הם. המשיכה המינית בין הטפסן לקצבית נולדת מאלימות, מתבצעת באלימות, ולא מובילה לשום דבר חוץ מאשר לאלימות, החוזרת ומעוררת בהם את המשיכה המינית, שמולידה שוב מין אלים, שתוצאתו אלימות, וחוזר חלילה על לסופו האלים האולטימטיבי של המחזה.
מתוך "עניין של גברים"
היפה בהפקה הזאת של תיאטרון "תמונע", הוא ש"עניין של גברים" לא רק נשאר בגדר מחזה מצוין, חכם ומסעיר, אלא שגם הביצוע שלו בתיאטרון "תמונע" מצוין, חכם, מסעיר נועז ומטלטל.
קודם כל מגיעות על כך כל המחמאות לבמאי יגיל אלירז, גם על הבימוי הריאליסטי הנהדר של ההצגה, וגם על הפתרון "הקולנועי" המבריק של סיום ההצגה. אבל עיקר הישגו ועוצמתו של "עניין של גברים" (וגם זה, אגב, חלק ממלאכת הבימוי), הוא משחקם הנפלא, רב העוצמה ומלא העוז והתשוקה, של שני השחקנים שההצגה היא בעצם כל כולם - שרה פון שוורצה בתפקיד הקצבית וניסו כאביה בתפקיד אהובה פועל הבניין.
הנה סוף-סוף הפרינג' נותן קרב של ממש לתיאטרוני הוועדים הגדולים. *
