עידן עופר יושב בביתו בארסוף, או במשרדי
החברה לישראל במגדל המילניום בת"א, מעלעל במדורים הכלכליים, וקורן מאושר. טוב שיש לי
לב לבייב, מהרהר עופר בינו לבין עצמו, הסיפור של לבייב ו
אפריקה ישראל כובש את הכותרות ומסיט את האש מהסיפור שלי עם
צים.
איזה יופי, אומר עופר, שיש עכשיו מלחמה בין ה
מוסדיים לבין לבייב, בזאר טורקי שמתנהל בתקשורת, מלחמת גוג, מגוג ואגו, שמייצרת הרבה רעש והרבה כותרות, כל כך הרבה רעש וכל כך הרבה כותרות, שאת ההסדר בצים יהיה אפשר להעביר בשקט בלי שאיזה מוסדי יתנפל עלינו עם עוד כותרת נגחנית ותגרנית.
ובינתיים יכול עידן עופר לשלוח את המנכ"ל הנאמן שלו, ניר גלעד, כדי לומר עד כמה התרומה של המשפחה לצים היתה גדולה, עד כמה עסקאות בעלי העניין תרמו לצים תרומה מכובדת, עד כמה ההסדר נחוץ ועד כמה הם טובי לב שהם לא נוטשים את הספינה שמאיימת לטבוע. ואפשר גם לשלוח מכתבים לרה"מ ולשר האוצר ולייצר תחושה של בהילות ואפילו לגייס את העובדים בשביל לקדם את ההסדר של צים.
ואיזה הסדר זה צים, ואיזה סידור זה צים בשביל עידן עופר, שרק בליל המספרים וערמות הניירות וכמובן לבייב, השכיחו שמתבשל פה משהו גדול. עד כמה גדול? גדול בעיקר בשביל עידן עופר, כמובן. ואם תחכו בסבלנות, תגלו למה זה סיפור מאוד-מאוד גדול בשביל עידן עופר.
13 מיליארד שקל לפחות
זהו היקף החובות המשוער שבהסדר צים, מתוך חובות כוללים של יותר מ-24 מיליארד שקל. המספר הזה הופך את ההסדר בצים להסדר הגדול ביותר מאז ומעולם לחברה ישראלית. למרבה המזל, רוב החובות הם לבנקים בחו"ל או מספנות ומחכירי אניות, שרובם כבר הסכימו לגלגל את החובות הענקיים, כנראה בגלל מערכת היחסים ארוכת השנים עם סמי ועידן עופר בעסקי הספנות.
מערכת הבנקאות הישראלית, ייאמר לזכותה, לא התפתתה לשפוך מיליארדים על תוכנית הציוד היומרנית של צים, אחרת היא היתה מתמודדת היום עם דילמה לא נעימה בכלל: מה עושים עם ערמת המתכת המפוארת של צים שמייצרת הפסדים במיליונים מדי יום.
1.3 מיליארד שקל
זהו היקף החוב של צים לבעלי האג"ח הישראלים, כ-10% מהיקף החוב שבהסדר. החלק הקטן יחסי של בעלי האג"ח מכלל החוב, בניגוד למצב באפריקה ישראל, דוחק אותם לפינה וזו הסיבה שהם שומרים על שקט יחסי ולא מפוצצים את המדורים הכלכליים בכותרות מתלהמות.
צים מציעה להם לשבת ולחכות בסבלנות שהחוב יוחזר, כי הם הרי מה שמכונים בעגה הפיננסית "נושים בלתי מובטחים", כלומר נושים שאין להם בפועל זכויות כלשהן על נכסי החברה. צים מציעה להם לדחות את התשלום בעוד "מספר שנים" (משהו כמו 2016 ואילך, אם בכלל), לשלם במהלך התקופה "ריבית מסוימת" (טוב, תגידו תודה על ה"מסוימת") וזכות להשתתפות ברווחי צים (וסביר להניח שלא יהיו כאלה בקרוב).
ומה יכולים לעשות בעלי האג"ח הישראלים עם ההצעה הזו? לדפוק על השולחן? להגיד ש'לא יעלה על הדעת'? לאיים באמצעות התקשורת בפירוק החברה? נו, באמת, איך הם יפרקו את ערמות המתכת, האם מישהו בכלל מסוגל להבין מי נגד ומי והאם אפשר בכלל למכור את האניות הללו לעזאזל בתקופה כל כך גרועה לענף ההובלה הימית? אז מה נותר לבעלי האג"ח? לבלוע את ההסדר ולחכות לנס.
1.3 מיליארד שקל
זהו הסכום שמבקש עידן עופר למשוך מהחברה לישראל כדי לספק חמצן לצים (בינתיים ההזרמה הזו טורפדה ע"י רשות ני"ע ומשפחת עופר מצאה דרכים עקיפות להזרים חלק מהסכום דרך החברה לישראל).
זה באמת אבירי מצידו לא לנטוש את צים, אבל, סליחה, על חשבון מי בדיוק ההזרמה הזו?
לכאורה, עופר "מושיט יד אל כיסו", כפי שדורשים הגופים המוסדיים מלבייב, אבל זה לא בדיוק הכיס הפרטי שלו, אלא כיסה של החברה לישראל, שקרוב ל-50% ממניותיה מוחזקות ע"י הציבור. ומדוע הציבור צריך להשתתף בהחייאת צים? אה, את זה תקראו בסעיף הבא.
4.3 מיליארד שקל
זה הסכום שאמור לזרום מצים לחברות הפרטיות של משפחת עופר מ-2009 ועד 2014 ואילך עבור דמי חכירה. הסכום הענק הזה, ממוצע של כ-400-500 מיליון שקל מדי שנה, הוא הסיבה הטובה ביותר לרצון של עידן עופר לשמור את צים מעל פני המים והוא הסיבה הטובה ביותר לכך שעופר לחוץ להזרים לה 1.3 מיליארד שקל מהחברה לישראל.
עסקאות החכירה הענקיות האלה עברו אמנם לפי החוק באסיפות של החברה לישראל, אבל אנו מסופקים אם יש דירקטור אחד בחברה שמסוגל להבין אם הן הוגנות או מוטות לטובתה של משפחת עופר. אנו בטוחים שכולם קיבלו כמה ניירות של כמה שמאים והחליטו להרים את היד בעד.
550 מיליון שקל
זה הסכום של דמי החכירה שמשפחת עופר "ויתרה" עליו לצים במסגרת החוב. "צים הגיעה להבנה עם התאגידים הקשורים", נכתב בהצעה להסדר, שזה אומר דבר פשוט: סמי ועידן עופר דיברו עם עצמם והסכימו "לוותר" על חצי מיליארד שקל. למה שמנו במרכאות את המילה לוותר? כי הם לא בדיוק ויתרו לחלוטין.
הם קיבלו שטר הון שאמור להפוך למניות במקרה שצים תונפק בעתיד או בשנת 2016, המועד המוקדם ביניהם. ואיך ייקבע השווי אם החברה לא תונפק? יהיו מעריכי שווי, ואם אלה יקבעו, למשל, שהחברה שווה רק 150 מיליון דולר (סכום ה"ויתור" כביכול), התסריט הבא עשוי להתממש: משפחת עופר תקבל לידיה את השליטה המלאה בצים מהחברה לישראל.
האם אתם קולטים את העניין? החברה לישראל תטביע 1.3 מיליארד שקל, בעלי האג"ח ימשיכו לחפש את הכסף במצולות ומשפחת עופר תקבל את השליטה המלאה בצים, אחרי שקיבלה ממנה כבר מיליארדים אבל "ויתרה" על חצי מיליארד מהם.
גליה מאור
היא אשת המפתח בכל הסיפור הזה, ולא גוף מוסדי כזה או אחר שמחזיק כבר אחוזים בחברה לישראל. גליה מאור, מנכ"לית לאומי, שמחזיק כ-18% ממניות החברה לישראל, צריכה לקחת את עידן עופר לשיחה נוקבת ולומר לו: עידן, ההסדר הזה וההזרמה הזו מהחברה לישראל לא באים בחשבון מבחינתנו. עידן, יקירי, קח את צים לכיס הפרטי שלך ושוט איתה לאן שאתה רוצה.
יש לך שתי אפשרויות: או לחלק את מניות צים כדיבידנד בעין (מהלך שבו החברה הציבורית מחלקת את מניות החברה-הבת לבעלי מניותיה. התהליך הזה מסובך בצים, כי איש אינו רוצה לקבל מניות של חברה פרטית שכעת לא שווה דבר), או שתעשה את הדבר המתבקש: עסקת בעלי עניין הפוכה מהמקובל בשוק ההון הישראלי, שבה החברה מוציאה את הנכס הבעייתי מהחברה הציבורית לחברות הפרטיות של בעל השליטה.
ובאיזה שווי, ישאל עידן את גליה? נו, אפשר לדון על זה, אפשר לבקש הערכת שווי, תגיד גליה. ואולי אפשר לחשוב על השווי בעסקת השקשוקה כביכול, משהו כמו 280 מיליון דולר, כדי שסוף-סוף לאיש לא יהיו טענות.
אז מה דעתך, עידן?
eli@globes.co.il