בערב ראש השנה פרסמה
הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה נתון מעניין: מאזן ההגירה ב
תל אביב ב-2008 היה השלילי ביותר זה שנים - מינוס 3,200 תושבים. כלומר, יותר אנשים עזבו את העיר מאשר עברו לגור בה. כשמשווים את נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה לנתונים שמספקת עיריית תל אביב, מתברר שזו השנה השנייה ברציפות שהמאזן בעיר שלילי: מינוס 2,100 תושבים גם ב-2007 (אגב, נתוני ההגירה המחוזיים מעניינים לא פחות. מאזן ההגירה ממחוז תל אביב הוא מינוס 5,700, המאזן השלילי הגבוה ביותר מאז סוף שנות ה-90).
מי שעוקב אחר שוק הנדל"ן המקומי לא מתקשה להבין מה קרה. מאז שהחלה ב-2005 העלייה במחירי הדירות לקנייה ולהשכרה, קשה יותר לגור בעיר הגדולה. גם מי שאוהב את תל אביב מתקשה לעמוד בשכירות ובצפיפות שכופה עליו דירה קטנה. מעבר לדירה גדולה, כמו זו שמספקת הפריפריה, כמעט בלתי אפשרית עם תקציב משפחתי ממוצע. על קניית דירה בוודאי שאין מה לדבר. המשבר הכלכלי, על גלי הפיטורים שבו ובמקביל העלייה במחיר הדירות, רק הקצין את המצב.
חרף נתוני ההגירה הגבוהים, מדי שנה אוכלוסיית העיר גדלה והולכת (ראו טבלה בעמ' 23). בעיריית תל אביב תולים את הגידול באוכלוסייה בעלייה במספר התינוקות שנולדים בעיר. השאלה היא מה קורה כשהתינוקות האלה קצת גדלים. זוגות שאהבו את תל אביב בתקופת הרווקות לא רוצים לגדל בה ילדים. רבים חוזרים לגור ליד ההורים כדי לקבל עזרה, או מחפשים סביבה קהילתית תומכת, במקום הניכור של העיר. לפעמים גם הצורך בשינוי ובסביבה פחות הישגית ולוחצת עושה את שלו וגורם לאנשים לשנות כתובת.
את המחיר משלמת בדרך כלל הקריירה. ככל שמרחיקים בפריפריה, מחליפה המילה פרנסה את המושג הגשמה עצמית. אפשרויות הקידום מצטמצמות, והשאיפה היא לשמור על הקיים. מי שנשאר באותו מקום עבודה מבזבז שעות יקרות מדי יום על נסיעה ועל עמידה בפקקים. רכב הוא כבר לא אופציה, הוא כורח המציאות. משתלם? תלוי כנראה את מי שואלים.
בגלל הסטרס: נליני תמיר וניר גולדברג, רמת פולג
דווקא אחרי שנולד קאי החליטה נליני תמיר שתל אביב יכולה להיות מקום טוב בשבילם. "קודם חשבתי שהחיים בתל אביב עם הרעש והמתח לא מתאימים לי, אבל דווקא אחרי הלידה התחברתי ליתרונות של המקום - הקרבה למשפחה שעוזרת ולפארק הירקון. זה נעים שטיפת חלב קרובה ולא צריך אוטו לכל מקום".
אז למה עזבתם?
"גם אני וגם בעלי קצת פראיירים. לא מבקשים הנחה בחנות. מוכנים לשלם על מה שאנחנו רוצים. אבל תל אביב הגזימה. המחירים פה לא הגיוניים בעליל, בהשוואה למה שאפשר להשיג עשרים דקות ממנה. לא רק שזה היה מעבר ליכולות שלנו, הרגשנו שאם נקנה פה, זה כאילו שאנחנו מסכימים להיות חלק מהטירוף הזה. גם החניה הרגה אותנו. לחזור הביתה ולחפש חצי שעה חניה - זה מוציא את החשק לגור פה. חוץ מזה שנשאר הרצון לצאת מהסטרס של העיר ולחיות עם אנשים יותר רגועים".
אם הכסף והחניה לא היו מהווים שיקול, הייתם נשארים?
"אם היה לי כסף לקנות דירה בבבלי הייתי נשארת. אנחנו עדיין רואים את עצמנו כתל אביביים. כששואלים איפה אני גרה, קשה לי לומר נתניה. הרופאים והסידורים עדיין בתל אביב. וביום כיפור אנחנו בתל אביב, כי שם בית הכנסת שאנחנו מכירים, והנסיעות באופניים. מצד שני - זה ג'ונגל עירוני. אני שמחה שהילד שלי יגדל בסביבה פחות תחרותית ואינטנסיבית".
ובנתניה מצאתם איכות חיים?
"זה היה שוק לבוא לרופא הילדים בשכונה בלי לקבוע תור, ושלא צריך להתקוטט עם זקנות בתור לבית מרקחת. בחרנו מקום שממוקם בין המשפחות שלנו, ומתאים ליכולת הכלכלית. דירה בקומה שלישית של מגדל יוקרה בפרויקט 'עיר הימים'. אנחנו מאוד אוהבים את הבית. בתל אביב לא יכולנו לחלום על נוף כזה לים מכל החלונות.
"ניר עבר לעבוד בסניף קופת חולים שקרוב לבית, וזה הרבה יותר טוב מקודם, כשעבד בחולון ועמד בפקקים. הוא יכול לנסוע לעבודה באופניים, לקחת את קאי לגן. השגנו את הפחתת המתח באווירה הכללית. מצד שני, אנחנו גרים באתר בנייה שמתפתח מהר, אבל עדיין הרבה מהתשתיות לא קיימות".
יש לכם אורך נשימה?
"אם בעוד שנה נרגיש שעדיין לא הסתדרנו, ייתכן שנשכיר פה ונחזור לתל אביב. אימא שלי אומרת שבסוף נחזור. אנחנו לא מצטערים על הקנייה, כי זו השקעה נדל"נית טובה, אבל עדיין חסרה לנו תחושת השייכות למקום. לפעמים אני עושה לעצמי ימי כיף ונוסעת לתל אביב לספוג את האקשן. בשבילי היא עדיין הבית".
בגלל הזיוף: יפעת ואברמי אורנשטיין, מושב נטור
יפעת (33), מפיקה ומורה לקולנוע, ילידת המושב הדתי אבני איתן. אברמי (39), עורך דין, דור שלישי לתל אביביים. הורים לאורי ולכרמל, תאומות בנות שנה. עברו מהצפון הישן של תל אביב למושב נטור ברמת הגולן. גרים בשכירות. בונים בית במקום
זה התחיל כשאברמי אורנשטיין חיפש שינוי בחיים. "אמרתי ליפעת", הוא משחזר, "שבא לי לעזוב הכול ולנסוע לאוסטרליה. היא אמרה שאם אני רציני, עדיף שנעבור לגולן. כי מאוסטרליה נחזור אחרי שנה ובגולן יש סיכוי שנישאר. אני מת על תל אביב, אבל היה ברור שהיא לא תתאים לנו לאורך זמן. דירת שניים וחצי חדרים לא מספיקה כשנולדים ילדים. ובכלל, השכירות - שלא לדבר על קניית דירה בתל אביב - נהייתה עסק יקר מאוד".
יפעת: "יותר מהעניין הכספי, מבחינה אידיאולוגית לא אהבנו את החומרנות שתל אביב משדרת. יש משהו לא אמיתי בעיר הזאת. זה כמו לגדל ילדים בבועה, אין אוכלוסייה מגוונת. כולם נראים כמו מסרט ישראלי על תל אביב: צעירים, יפים, לבושים היטב, עובדים בעבודות הנכונות. הרבה שנים רציתי לגור בתל אביב, כי זה המקום שקורים בו דברים. עבדתי בהפקות בטלוויזיה והרבה ימי צילום הם בעיר. המקום סקרן אותי. לא רציתי לסיים את חיי בלי לגור בתל אביב. אבל לא רציתי לגדל בה ילדים".
הבחירה בגולן לא הייתה מובנת מאליו. הם חיפשו בהתחלה בית במושבים במרכז, עד שבאחד הביקורים אצל הוריה של יפעת ביקרו בנטור - מושב פסטורלי עם נוף לכינרת שמאכלס דתיים וחילוניים - ונדלקו. "הגענו לוועדת הקבלה באמצע מלחמת לבנון השנייה", מספרת יפעת. "הכול היה שומם, ומרחוק ראינו פטריות עשן. מזכירת הוועדה התקשרה שמונה פעמים לוודא שאנחנו באמת באים. אחרי שהתקבלנו, חשבנו שייקח זמן עד שנעבור. אבל כשחודש אחר כך התקשר אחד החברים בוועדה וסיפר שמחפשים מישהו עם השכלה משפטית למפעל בגולן, לא רצינו לפספס את ההזדמנות. אם אברמי לא היה מוצא שם עבודה מראש, לא בטוח שבאמת היינו מגיעים לכאן".
עד כמה למעבר מתל אביב יש השפעה על הקריירה?
"יש ויתור בלא לגור בתל אביב מבחינת קריירה, בטח בקולנוע. צריך להתפשר גם על העבודה וגם על השכר. אם בתל אביב עבדתי קצת כמורה והרבה כמפיקה או כעוזרת במאי, פה זה בעיקר ללמד. ואם אני רוצה לעבוד בהפקה, אני צריכה לפתוח עסק עצמאי. אברמי עובד כמנהל חוזים ולא כעורך דין, ודווקא אוהב את השינוי".
אברמי: "הניתוק ממשרד עורכי הדין של המשפחה לא היה קל. היחס כאן לעבודה הוא כאל פרנסה ולא כאל קריירה. עשיר גדול לא תהיה. לא תגיע לתפקיד גדול במשק. אתה שואף להתפרנס בכבוד ומקווה שהסטנדרטים יהיו בהתאם. אף אחד פה לא מרוויח המון או נוסע באוטו מטורף, וזה נעים לחיות ככה".
ואיך הגיבה הסביבה?
יפעת: "ההורים שלי שמחו; כשגרתי בתל אביב הם לא הבינו מה תקף את הבת שלהם. המשפחה של אברמי לא האמינה שהוא באמת יתרחק".
אברמי: "אחי אמר, 'איך תחזיקו מעמד? לעבור ממקום שהכול זמין למקום שאין בו אפילו מכולת'".
לכל מקום אתם נוסעים?
יפעת: "אנחנו טוחנים את האוטו. אם מישהו יראה את הקילומטרז' שלנו הוא לא ירצה לקנות את האוטו. עברנו לגז גם בגלל איכות הסביבה וגם כי זה יותר משתלם במחיר. עכשיו אנחנו חושבים לקנות אוטו שני".
איך הסתדרתם עד עכשיו עם אוטו אחד בכזה חור?
יפעת: "קל למצוא פה טרמפים, כי יש יותר ערבות הדדית מאשר בתל אביב. בתל אביב קופצים לפיצוצייה מתחת לבית אם נגמר החלב, ופה קופצים לשכנים. הבילוי שלי זה לשבת עם השכנים בערב".
אברמי: "הנסיעות והקניות יותר מתוכננות. מה שחסר פה זה לא החלב. חסרה הדינמיקה של הרחוב. פה כולם מכירים את כולם, ויש משהו יפה בקהילתיות הזאת. לא סתם בחרנו בנטור. כשאתה מגיע לפריפריה, אם אין משענת של חיי קהילה חזקים, אתה מרגיש נורא בודד. אבל כיף גם ללכת בתל אביב, בלי שאף אחד יכיר אותך. והים ממש חסר, אני מת על הים. לפעמים אני נוסע לנהריה לרוץ על החוף".
הרהורי חרטה?
יפעת: "בחודשים הראשונים חשבנו שאולי לא מיצינו את תל אביב, אבל זה היה לפני שנולדו הילדות".
לאברמי חסר הפיח בנוף העירוני. הוא מגלה שקם בניין בתל אביב בלי שהוא היה שם, וזה מפריע לו. נשמע מוזר, אבל הוא אוהב יותר את הנוף של תל אביב מאשר את זה של הגולן".
אברמי: "אחרי כל ביקור בתל אביב הייתי צריך לעשות ריסט למוח ולקלוט שאני פה. החלטנו מראש שניתן צ'אנס שנתיים, ושרק אם זו ממש קטסטרופה נחזור לתל אביב אחרי חצי שנה. בינתיים אנחנו מאוד נהנים. פחות לחץ, פחות פקקים. רק אחרי שאתה חי כמה חודשים בשקט, אתה מבין באיזה רעש חיית בעיר. ועדיין, אם הילדות שלי יעברו לתל אביב כשיגדלו - אני מאוד אשמח. יהיה לי איפה לבקר".
בגלל מחירי הנדל"ן: ורד בצלאל-חן וניר חן, נס ציונה
ורד (34), אשת היי-טק, ילידת תל אביב. ניר (38), מהנדס כימיה, יליד עומר. הורים לאביה בת שנתיים וחצי ולהלל בן שנה וחודשיים. עברו לפני שנה וחצי משכירות בשכונת אפקה שבצפון תל אביב לדירה שקנו בנס ציונה
ורד וניר הם זוג שמאוהב בתל אביב, אבל נאלץ לעזוב בגלל מחירי הנדל"ן. "אם הכסף לא היה שיקול, הייתי נשארת בתל אביב", אומרת ורד, "אבל נמאס לנו לזרוק כסף על שכירות. וכשחיפשנו דירה לקנייה, התבאסנו לגלות דירות הרוסות, שחייבות שיפוץ, במחירים פשוט אסטרונומיים".
הניתוק מתל אביב לא היה קל. "אני גרה בה מאז השחרור מהצבא. העיר הזאת מלווה את הצמיחה האישית שלי. בתקופת הרווקות גרתי ממש במרכז, ואחרי שהכרתי את ניר הרגשנו שמיצינו את הביצה התל אביבית ואת מה שהיא מייצגת ועברנו לצפון העיר".
מתי עלתה ברצינות השאלה איפה תגורו?
"כשנולדה אביה התחלנו לחפש דירה לקנייה. המשפחות משני הצדדים גרות היום בתל אביב ובחולון, ורצינו להישאר באזור. אני בכלל לא הייתי מוכנה לשמוע על שום דבר מחוץ לתל אביב, אבל ניר עבד אז בראשון ושמע על פרויקט חדש בנס ציונה. באנו לראות והתאהבנו. דירת ארבעה חדרים חדשה במחיר סביר. סגרנו במקום, בגחמה של רגע. הבאנו את ההורים לראות אחרי שאמרנו שהדירה שלנו".
ומאז הכול דבש?
"בהתחלה הייתי בדיכאון ולא יצאתי מהבית. בתל אביב את לא צריכה אוטו. יורדים לכל מקום עם העגלה. לקניון, לסופר, לקפה. לפגוש חברים. פה אין כלום במרחק הליכה. כל דבר זה עם אוטו, ועם שני ילדים זה קשה. חברים בקושי מגיעים כי זה מחוץ לתל אביב. אימא שלי צריכה שלושה אוטובוסים כדי לבוא, וגם ההורים של ניר קיטרו שזה רחוק. אבל התרגלתי. הדירה גדולה ויפה, ולילדים זה מעולה, כי כולם כאן עם ילדים ויש המון מה לעשות - גנים, משחקים, אטרקציות, ובלי זיהום אוויר".
גם אתם מבלים יותר בדרכים?
"אני עובדת בפתח תקווה וניר בתל אביב. התרגלנו שלוקח ארבעים דקות עד שעה להגיע לעבודה. אני מביאה את הילדים בשבע וחצי לגן, ובתשע אני בעבודה".
שעתיים בכבישים לא משפרות את איכות החיים.
"בהתחלה לא הפסקתי לקטר שזה בזבוז זמן, אבל שוב - התרגלתי. אנחנו חושבים לפעמים על חזרה לתל אביב, אבל לא ממש אקטיביים בכיוון. נראה שלא באמת מיציתי את העיר. בכל פעם שאני חוזרת לתל אביב, היא מחיה אותי מחדש".
בגלל הבטון: דנה ושי נותקין-פולניצר, קריית טבעון דנה (32), עורכת דין, ילידת חולון, ושי (33), עורך דין, יליד נהלל. הורים להילי בת 3 ולאיתן בן שנה ותשעה חודשים. עברו ממרכז חולון לקריית טבעון. גרים בשכירות. עוברים בקרוב לבית שקנו בכפר יהושע הסמוך מי שגדל במרחבי היישוב הכפרי יתקשה לגדל את ילדיו בשכונה עירונית. זה מה שקרה לשי נותקין-פולניצר אחרי שנולדה בתו הבכורה. "שי נורא רצה לחזור לעמק יזרעאל", משחזרת דנה. "הוא אמר, 'אני לא רוצה לגדל ילדים בבטון'. אני גדלתי בבטון, ולא חשבתי שזה כזה גרוע. אם זה היה תלוי בי, יכולנו לחיות עוד שנים במרכז. אמרתי, 'בסדר, אבל רק אם ההורים שלי באים איתנו, כי לא מתאים לי להתרחק מהמשפחה'. גיבשנו החלטה משפחתית ועזבנו כולנו את המרכז' בשלב הראשון בשכירות".
משכירות קל יותר לברוח חזרה למרכז?
"זה לא היה השיקול. עברנו כשהבשלנו נפשית עם הרעיון, ואנחנו לא מסתכלים לאחור. גרנו בחולון, אבל חיינו בתל אביב. הכנתי את עצמי לדיכאון קל בעקבות המעבר, ולהפתעתי זה לא קרה. אנחנו נהנים מהחיים. נכון, זה מעצבן לנסוע עשרים דקות לסופר-פארם, אבל זה זניח. הרבה יותר נעים לנסוע עשרים דקות בשדות בדרך הביתה, מאשר לעמוד עשרים דקות בפקק. כבר שנה לא דיווחתי כלום לגלגל"צ".
הצלחתם להחזיק באותו מקום עבודה?
"עברתי לסניף החיפאי בחברה שעבדתי בה, ולוקח לי חצי שעה במקום 12 דקות. שי נשאר לעבוד בהרצליה פיתוח, ונוסע שעה ורבע לכל כיוון, במקום השעה עם הפקקים שלקח לו כשגרנו בחולון".
לא הבדל משמעותי. רואים שינוי אצל הילדים מאז שעזבו את הבטון?
"למרות שהילדים לא היוו אצלי שיקול במעבר, הם באמת יותר שלווים פה. הולכים לגן במושב, מטיילים ללול ולרפת. זה לא כמו בעיר, שפעם בחצי שנה יש טיול של הגן וכל ההורים חוששים מה יקרה בדרך".
הרווחתם גם איכות חיים וגם כסף. יותר זול לקנות בפריפריה.
"לא מדויק, כי גם הצפון מתייקר. נכון שבית כמו שקניתי בכפר יהושע לא היה לי סיכוי לקנות במרכז, אבל הקניות בסופר יקרות כאן יותר, כי אין תחרות בין רשתות השיווק כמו במרכז. רמת הצריכה שלי ירדה, אבל זה בגלל שאין כאן אותן אפשרויות של תרבות ושופינג כמו במרכז. אין חנויות מעצבים. הקניון הקרוב לביתי הוא במרחק חצי שעה נסיעה. אם בעבר טיילתי עם הילדים כשאני משקיפה על חנויות, היום זה על השדות".
הצלחתם לשמור על חברויות ישנות?
"החברויות לא נפגעו. עושים פגישות באמצע הדרך. יש לנו גם חברים בצפון. זה נראה בלתי אפשרי לעזוב את תל אביב לפני שעושים את הצעד, אבל בפועל זה לא כזה קשה".
בגלל הגיל: ציפי ואביעד פרלמן, קיבוץ שמיר
ציפי, מרפאה בעיסוק, ואביעד, בעל קצבייה, בני 55, ילידי תל אביב. הורים לניר (30), לרן (28) ולאור (24). עברו מרמות צהלה לבית שבנו בקיבוץ שמיר שבאצבע הגליל
ציפי פרלמן הלכה אחרי החלום של אביעד לעזוב את תל אביב. "בהתחלה חשבתי שזה ג'וק חולף אצלו. אני מתה על תל אביב. שניים משלושת הילדים שלי גרים בה, העבודה שלי שם, מה אני צריכה את זה? ואז החלטתי שזו הזדמנות חיי. מישהו רצה לקנות את הבית ברמות צהלה, כשבכלל לא רציתי למכור. עד שאמרתי, 'מה תיתקעי פה לכל החיים, יאללה לכי הלאה'. מהשמיים שלחו לנו את הקונה. הילדים אמרו, תלכו לאן שבא לכם. והאחרים? לא מעניין אותי מה הם אומרים".
הזוג פרלמן, בניגוד ליתר הזוגות בכתבה, עזב את העיר בגיל מאוחר. "רציתי לעבור כבר לפני שלושים שנה, אבל היו לחצים שנישאר בתל אביב וויתרתי", אומר אביעד. "עכשיו התאים לנו השינוי. יש כאלה שמחליפים בני זוג, שיהיה יותר מעניין - אנחנו החלפנו מקום מגורים. חברים באים לבקר אותנו המון, כי זה כמו לנסוע לצימר. מובן שבדקנו שיש באזור בית קפה או שניים, ומסעדה והופעות שאפשר לראות".
פחדתם להשתעמם?
"לפעמים מרגישים קצת לבד, אבל טוב לנו. תל אביב נהייתה צעירה מדי בשבילי. לא אוהב לשבת בבתי קפה ובפאבים. ומי אוהב את מזג האוויר שם? בתל אביב רק עבדתי. קם בבוקר וחוזר בלילה. פה אני הולך ברגל, רוכב על אופניים. אנשים אומרים שזה החלום שלהם, ואף אחד לא מעז".
היום הם מחלקים את חייהם בין תל אביב לצפון. נוסעים בשני בלילה לעיר, עובדים בה יומיים, ובחמישי בבוקר מפליגים צפונה. כך הם נהנים משני העולמות: לא נשחקים בנסיעות יומיומיות ולא מוותרים על ההיצע של העיר הגדולה. ציפי: "גם הנסיעה היא בילוי. מפטפטים כל הדרך, עוצרים בבית קפה".לדבריה, בצפון "זה סוג חיים אחר. שומעים את התנים, הולכים למסיבות שישי. כשנכנסנו לבית השכנות הביאו עוגה ופרחים. חזרנו מחו"ל והמקרר מלא. האנשים בצפון יותר מתעניינים בך, אפילו הפקידים בבנק ובמועצה".
היית מסוגלת לחיות בצפון בלי הנסיעות לתל אביב?
"אביעד כן, אני - לא בטוח. נחמד שיש כמה סוגי חיים".