בעלי האופנועים בישראל יצאו למאבק מתוקשר על העלאת תעריפי הביטוח שגובים מהם. לגיטימי. כל קבוצה יכולה לצאת למאבק על האינטרסים שלה. דמוקרטיה קוראים לזה.
הם תולים את הטענות שלהם על האילן הגבוה של צדק חלוקתי כלשהו.
לפי דני קושמרו למשל, שפרסם כאן אתמול מאמר תחת הכותרת "זה לא גשם" המדינה דווקא צריכה לסייע למעוטי יכולת, צעירים וקבוצות אחרות להשתמש ברכב דו גלגלי, שגם מזהם פחות, תופס פחות חניה ומקצר פקקים. הבעיה היא שאין קשר בין הטיעונים, שעשויים להיות נכונים כשלעצמם, לבין ביטוח.
הנה סיכום החוויה שלי עם נהגי אופנועים:
- שריטות באוטו ומראות צד דפוקות.
- עקיפות פראיות מימין.
- אין שמאלה ברמזור? נעבור במעבר חציה!
- ואם כבר מעבר חציה, הרי שהוא שייך לאופנועים ולא להולכי הרגל.
- אין כניסה ברחוב? זה נכון רק למכוניות!
- הכביש פקוק? בשביל זה ניסע על המדרכה! וכבר יצא לילדיי כמעט להידרס על ידי אופנועים.
אז כן, אופנוענים נוהגים לנהוג בפראות ומי שנוסע כך גם צריך לשלם תעריף ביטוח יותר יקר. ולא, אני לא רוצה לסבסד את השטויות שלכם.
הקומץ
ואל תספרו לי על "הקומץ". כן, גם לאופנוענים, כמו לחרדים, מתנחלים, אוהדי בית"ר, שמאלנים וכל קבוצה אחרת בישראל יש "הקומץ" שלהם. לקומץ קוראים "שליחים". זה פשוט לא נכון - לחלק גדול מעברייני התנועה שהוזכרו לא היה ארגז גדול מאחור.
הסוגיה הירוקה
אני שמח שמר קושמרו העלאה את הסוגיה הירוקה, ללמדני שההיגיון אינו זר לו. אז הנה: ממש כפי שרכב מזהם צריך לשלם יותר מס, כך גם רכב שמעורב יותר בתאונות צריך לשלם יותר ביטוח.
פשוט.
רשעותם של פקידי האוצר
אז, בבקשה, אל תמכרו לי את רשעותם של פקידי האוצר. הם רשעים גם כלפי בעלי המכוניות (ראו לדוגמה את "רפורמת המיסוי הירוק", שהיא לא יותר משם יפה לשוד לאור באור יום של בעלי מכוניות), אל תספרו לי שאתם נאבקים למען אוויר נקי יותר או למען השכבות החלשות.
אתם נאבקים למען הכיס שלכם וזה בסדר גמור וזה גם יצליח לכם. בישראל 2009 אתה לא צריך להיות צודק, אתה רק צריך להיות מסוגל לחסום כבישים.