השבוע טען מעל דפים אלה עמיתי שרון בורנשטיין, "שכדורגל הנבחרות הוא מחורבן", ונימק את עמדתו באמצעות השוואה פיננסית ומערכתית של כדורגל הנבחרות והכדורגל בליגת האלופות. וזו לא דעת יחיד. למשל, מנג'ר באיירן מינכן, אולי הנס, לעג לפני ארבעה שבועות לכדורגל הבינלאומי. "אנחנו בעלי הבית האמיתיים של השחקנים", טען הנס, "אנחנו משלמים לשחקנים, ונדרשים לוותר עליהם ברגע לא מתאים עבורנו". כדוגמה הוא הביא את המבורג, שאיבדה בשבוע אחד שני שחקני הרכב בגלל פציעות במשחקי נבחרת חסרי חשיבות. "במקום לראות את המשחק של גרמניה מול אזרבייג'ן, הלכתי למסעדה. מי צריך את זה?"
אז ככה, קודם כל ומעל הכל, כדורגל נבחרות הוא הכדורגל האמיתי, האותנטי, המקורי. כדורגל המועדונים הוא זה שמתפקר ונכנע לאל הממון, הופך מנוכר לאוהדיו ולמי שידו אינה משגת. הכדורגל בליגת האלופות הוא מופע, קרקס שבו מופיעים הליצנים הבכירים בעולם, כל שנה בקרקס אחר, ונותנים שואו. למי שאינו אוהד ריאל/ברצלונה/ארבע הגדולות בפרמיירליג, קשה יותר למצוא מועדון חליפי מאשר להתחבר למדינה סימפטית בה ביקר, שמע עליה או שבחורה שהכיר פעם לעומק באופן חד-פעמי הגיעה ממנה. הנה בישראל, האהדה להולנד או לאנגליה רחבה יותר מאהדה למועדונים ספציפיים.
האהדה לנבחרת המקומית נרחבת ממה שנהוג לחשוב פה. מחוץ לבועה הישראלית, "איכות המשחק" היא ממילא פקטור משני בהתלהבות מהנבחרת. דווקא אלמנטים כמו יכולת פריצה והכרעה, כמו מאבק ולחימה, הם הכלים החשובים על לוח המשחק. כשזה מגיע למאבקים בין נבחרות בשלבים מתקדמים של גביע העולם, כל משחק הוא בבחינת אירוע לאומי.
נוהגים לבטל את כדורגל הנבחרות בעיקר כשמדברים על משחקי מוקדמות. אבל גם בליגת האלופות לא חסרים משחקים מגוחכים בשלבים הראשונים. משחקי מוקדמות כמו גרמניה נגד אזרבייג'ן או אנדורה נגד אנגליה משולים לליברפול נגד דברצן, צ'לסי נגד אפואל ניקוסיה בצ'מפיונס ליג. מצד שני, צרפת נגד איטליה או ארגנטינה נגד גרמניה במונדיאל, רוסיה נגד הולנד או ספרד נגד רוסיה ביורו - זה כדי לספר לנכדים.
הדיון הציבורי: אובססיה סביב משחקי נבחרת
כמובן שהכדורגל במשחקי הנבחרות השנה ייזכר כעלוב במיוחד בישראל. כי הכדורגל ששיחקה נבחרת ישראל היה עלוב במיוחד. וגם הנבחרות מולן שיחקה ישראל, במה שייזכר לשנים כבית הגרוע בתולדות המוקדמות באירופה אי פעם, הצליחו להפגין כדורגל עלוב באותה מידה. ברור גם שרמת המשחק בנבחרת כלשהיא נמוכה מזו של קבוצה שהיא אוסף מתואם של כוכבים מרחבי העולם. כמות המשחקים העצומה במועדונים לא משאירה זמן לאימוני הנבחרת, וקשה להשיג את אותו תיאום עיוור בנבחרת לעומת זה שמשיגים בקבוצות.
גם התקשורת ותשומת הלב הציבורית הצמודה והמסיבית עושות את שלהן: כשצ'לסי מפסידה משחק בגביע האלופות, זה שווה דיווח וניתוח, ואוהדי הקבוצה מצטערים. כשנבחרת אנגליה מפסידה שוב, העיתונים והציבור לא מדברים על דבר אחר. הסיבות לכישלון, המשחק הנרפה, החוסר בכישרון ואיכות ומה לא, הם הנושא העיקרי לימים ארוכים.
מצד שני, אנגליה היא בדיוק הדוגמה לשיפור העצום בכדורגל הנבחרות. ולהבדיל מאיתנו, על האי ההוא דווקא מתלהבים מהנבחרת שלהם, ובצדק, אחרי שהבקיעה 21 שערים בחמישה משחקי בית. פאביו קאפלו עשה ממנה נבחרת מצוינת. וכעת מדברים עליה אפילו כמי שיכולה לזכות בגביע העולם. אותה אנגליה שאפילו לא הצליחה להעפיל ליורו 2008.
התקופה שלפני היורו אכן היתה התקופה הגרועה ביותר של כדורגל הנבחרות. הביטוי של כל החוליים שהם תוצאת הכדורגל המודרני, חוסר האיזון הכלכלי והעברת כובד המשקל למספר מצומצם של מועדוני פאר, כל אלה גרעו מכדורגל הנבחרות. אבל טורניר היורו גם שינה משהו. בניגוד לציפיות, ראינו כדורגל מלהיב ומצליח בטורניר והצטיינות של נבחרות כמו ספרד, הולנד, רוסיה, פורטוגל. טקטיקות חדשות אמנם כבר לא יוצאות מהטורנירים האלו, כי נדמה שכולן כבר נוסו.
אבל הצלחה של כדורגל מודרני במסגרת הנבחרות? לגל החדש הזה יש הסבר. קוראים לו "מאמני נבחרת".
"מאמן נבחרת", אם רק היה לנו אחד כזה
בואו נעלה לדיון את המונח "מאמן נבחרת", מושג שבארץ משמש כעלה תאנה אבל יש מקומות שיודעים למלא אותו בתוכן. קחו למשל את ההפתעות הגדולות של טורניר המוקדמות הנוכחי: דנמרק, סלובקיה, סלובניה, סרביה ובוסניה הרצגובינה - כל אלו הן נבחרות של סגנון משחק. של מאמן שהפך אוסף שחקנים לקבוצה מגובשת, שיש לו את המילה האחרונה מול הכוכבים. המאמנים אחראים בלעדית לשיטת המשחק ולהתאמתה לחומר העומד לרשותם, כמו גם למערך נבחרות העתודה והנוער, כדי לדאוג לאספקת כישרונות מתאימים לשיטה. מורטן אולסן, למשל, נאלץ להרכיב 37 שחקנים שונים, אבל דנמרק זכתה בבית שלה מול פורטוגל ושבדיה.
גם למעצמות הכדורגל המצליחות יש מאמנים עם דומיננטיות והרבה כבוד. אנגליה, הולנד של ברט ואן מארווייק, או ספרד של ויסנטה דל בוסקה. מי שחושב שספרד משחקת את הכדורגל של ברצלונה פשוט טועה. משחק המסירות המהיר של נגיעה בודדת היה האידיאל של דל בוסקה עוד בהיותו מאמן ריאל - ובכל אופן גם אראגונס הנחיל אותו זמן רב לפני גווארדיולה - אבל זו לא הנקודה: לספרד יש שיטה שעובדת במאה אחוזים, וה-5-2 המבריק שלה מול בוסניה המצוינת וההתקפית הדגים אותה במדויק. שמונה שחקני הרכב הוחלפו, ובכל זאת המשחק נשאר אותו משחק. כי מתוך סגל של עשרים שחקנים, כל מי שנכנס למגרש מחליק באופן אוטומטי לתוך שיטה ברורה וידועה. לצ'אבי יש הצלחה במסירות בנבחרת בדיוק של 88 אחוז, מעט יותר אפילו מאחוז המסירות המדויקות שלו בברצלונה.
וגם המקרה ההפוך קיים. ריב עם המאמן ליאו ביינהאקר בפולין, פרידה בצ'כיה מקרל ברוקנר, והנבחרות האלו מוצאות את עצמן על הקרשים. אי אפשר להעלות למשחק סתם 11 שחקנים ולהאמין שרוח הנבחרת תשרה עליהם. כמו "השיטה" של מראדונה עם שחקני ארגנטינה, שלמרות ניצחונה המתוקשר במונטווידאו הותירה טעם רע של משחק סתמי ואנמי.
ומה עם ישראל? ההוכחה הטובה ביותר לכך שלישראל אין שיטת משחק ואין תיאום בין השחקנים היא הנתון הבא: חצי מהשערים שישראל ספגה במוקדמות היו ממצבים נייחים. המקום בו נדרש תיאום ואימון כדי לדעת מי מכסה בהגנה ומי עומד איפה. רק לצרפת המסוכסכת ומאומנת ברפיון יש אחוז גבוה יותר, 75% (להולנד 100%, אבל היא ספגה רק שני שערים, אחד מהם מפנדל). מה שישראל צריכה הוא מאמן. דומיננטי, עם סגנון ברור ומובהק - ואז גם להתאמן בשמירה בזמן מצבים נייחים.