הימים האלה הם ימי תור הזהב של כתבי הפלילים. כל אם החשודה בהרעבה פותחת מהדורות וממלאת כפולות בעיתונות הכתובה. כל רצח תופח למימדי אסון לאומי (אלא אם הוא מתרחש במגזר הערבי, אז לתקשורת הישראלית אין עניין). הפרשנים המשפטיים מוזעקים לאולפן חדשות לבקרים, ולא חולף כמעט יום מבלי שאירוע פלילי יככב במהדורות החדשות, באתרי האינטרנט ובעיתונים. לפוליטיקאים של 2009 מובטחת הכותרת הראשית, בדרך כלל, רק אם ייקראו לחדר החקירות.
כשטעמתי לראשונה את טעמו של הסיקור הפוליטי, בנובמבר 1985, הייתה בישראל תקופה אחרת. אלה היו הימים הגדולים של הפוליטיקה הישראלית. שרון, לוי ומודעי נגד שמיר וארנס, רבין נגד פרס וחוזר חלילה. שמות, שהעלו מאז אבק, כיכבו בכל הכותרות: "הוועדה המתמדת של הליכוד", "לשכת מפלגת העבודה", "ועדת המנדטים", "היונים והניצים" וגם: "הנהלת המפלגה הליברלית" על תככיה המצחיקים. שנות ה-80' היו השנים העליזות של הכתבים והפרשנים הפוליטיים.
הדמויות הפוליטיות של שנות ה-90' החרו החזיקו אחריהן: יצחק מרדכי, בני בגין ודן מרידור נגד בנימין נתניהו, דוד לוי והבריתות הפוליטיות המתחלפות. אלה היו שנות הפוליטיקה הדרמטיות, שנים שבהן שידורים ישירים ורצופים בגלי צה"ל מוועידת מפלגת העבודה לא נחשבו דבר מגונה. להיפך: הציבור נצמד לאירועים, ונאומים על גבי נאומים הועברו בשידור חי.
אז איך קרה, שכתבי המפלגות והפרשנים הפוליטיים ב-2009 מעניינים בעיקר את עצמם, ואת הפוליטיקאים שהם מסקרים? איך פינתה הפוליטיקה את מקומה לפלילים, לאלימות ולחדשות רכות וצהובות יותר? האם זו התקשורת? או אולי הפוליטיקה?
מצער לקבוע, אבל בישראל 2009 פוליטיקאים לא כל כך מעניינים, למרבה אכזבתנו. הפוליטיקאי המסעיר האחרון שהיה כאן, שרוי בתרדמת תחת השגחה רפואית. מאז התמוטטותו של אריאל שרון לא קם כאן מנהיג שעניין אותנו כל כך. אפילו בנימין נתניהו, במהדורתו המחודשת 2009, נדמה למהדורה חיוורת של האיש שעזב אותנו אחרי ההפסד הצורב ב-1999. הוא, כמו גם לבני, מופז, ברק ועמיתיהם לא הצליחו לגרום להתרגשות ציבורית בשנים האחרונות. נדמה כי פג הקסם.
את הכנסת מאכלסים היום רבים, שרק במקרה נמצאים במפלגה שבשמה נבחרו. זה הדור החדש של הפוליטיקאי הישראלי. לו הסקרים היו מראים אחרת, הם היו ודאי מצטרפים לגוף פוליטי אחר. אליעזר שייקביץ' היה האחרון שנתן לכך ביטוי פומבי, בלי להסס. אביו בן ה-92 של חבר הכנסת נחמן שי, סיפר ביום השבעתו של בנו לכנסת כי לפני שזה הצטרף לפוליטיקה, הוא התלבט בין הליכוד לבין קדימה. שי איננו היחיד.
היעדר עניין בפוליטיקה גורמת להעצמתו של "מירוץ הסוסים" במגרש התקשורתי. הסקרים, היום, הם שם המשחק בסיקור העיתונאי. אפילו עיתון "הארץ", הזוכה לדימוי סולידי יותר וצהוב פחות מכלי התקשורת האחרים, מפרסם כבר לא מעט שנים את סקריו של הפרופ' קמיל פוקס בכותרת הראשית שלו. הוא כמובן לא היחיד. אחר כך, נערכים בשידורי הרדיו ובתכניות האירוח בטלוויזיה דיונים מעמיקים על משמעותם של הסקרים האלה.
חפשו את האידאולוגיה
האמנם הצהבנו? האם חדשות ערוץ 2, שסימנו את השינוי בתרבות צריכת החדשות שלנו - מחדשות "חשובות" ל"מעניינות" הן שסימנו את קו השבר? האם כל רוצח ילדה יזכה להרבה יותר טורים בעיתון ודקות שידור מכל "נאום בר-אילן"? האם רק אלינו אפשר לבוא בטענות על ירידת קרנו של הסיקור הפוליטי?
התשובה, הכמעט מובנת מאליה, היא שלא. עד שנות ה-90' עמדו המחנות הפוליטיים זה מול זה ונאבקו - אלה בעד שלמות הארץ ואלה בעד ויתור על חלקים ממנה. המאבק הגדול נגמר פעמיים, כששתי התקוות נכזבו. השמאל למד בדרך הקשה, שגם ויתורים מפליגים לא מסיימים את הסכסוך; הימין הבין שחזון שלמות הארץ לא יתקיים. האידאולוגיה נותרה נחלת השוליים - אנשי נוער הגבעות מימין, מפגיני בילעין משמאל. הרוב המכריע של הציבור בישראל מוכן לפשרה, אך לא מאמין בה.
אריק שרון היה האיש שעיצב את הפוליטיקה מחדש והגדיר את גבולות הימין והשמאל, כפי שמעולם לא הוגדרו. בקבלו את מפת הדרכים ותמיכתו הפומבית בהקמת מדינה פלסטינית, עשה שרון את הצעד המכריע בפוליטיקה של אחרי רבין והסכם אוסלו. הקמת קדימה הייתה רק תוצאה פוליטית מאוחרת של הצעד הקודם שלו. נתניהו, בנאום בר-אילן, קיבע סופית את טשטוש הגבולות בין המחנות השונים. וכך, לנגד עינינו, הופכים נתניהו וברק לתאומים סיאמיים פוליטיים, ובינם לבין לבני ומופז לא מפרידה תהום אידאולוגית.
המאבק הפוליטי תם, ואיתו מת הסיקור הפוליטי.
לפוליטיקאים אין, בדרך כלל, מה לחדש, פרט למעמדם, כבודם, מיקומם ברשימה לכנסת ובתיק (או אין תיק) בממשלה, וזה כנראה לא מספיק כדי לעניין באמת את הציבור. באמריקה מתגברים על הבעיה בכריזמה אישית, בקסם ובחוש הומור. נשיא ארה"ב יכול לשבת באולפנו של דייויד לטרמן ולגחך על צבע עורו. אצלנו, המקסימום יהיה ניסיונות חיוורים של פוליטיקאים להופיע ב"ארץ נהדרת". מה שלנצח ייצא מאולץ. הפוליטיקאים שלנו תמיד יהיו כבדי ראש ומלאי חשיבות עצמית.
פוליטיקאים חיוורים, נטולי חזון או אידאולוגיה, כשהמסר המרכזי שלהם הוא הם עצמם, לא יגיעו לכותרות, אלא אם לעיתונאים (או לעורכים) אין ברירה.
הפוליטיקה מתה, הסיקור הפוליטי המרגש היה ואיננו עוד.
לכתבי הפלילים ניתנה עדנה, ולנו נותר רק להתעטף בזיכרונות. *