סיפורי "אלף לילה ולילה" היוו בעבר חלק בלתי נפרד מתרבות הילדים והנוער של ישראל, אבל במשך השנים, כנראה בשל התעצמותו של הסכסוך עם הערבים, איבדו הסיפורים את מקומם בכותל תרבותנו, עד אשר כמעט נעלמו כליל. עתה בא התיאטרון היהודי-ערבי ביפו, בשיתוף עם תיאטרון הבימה, ומתקן קצת את העוול, כשהוא מעלה מחדש, אחרי שנים רבות של שיכחה והזנחה, את הצגת "אלף לילה ולילה", לילדי ישראל, היהודים והערבים כאחד.
למי שלא יודע או זוכר מה זה ה"האלף לילה ולילה" הזה, מדובר באוסף של סיפורי-עם ערביים, שמקורם בפרס, בהודו, בסין, ובעמי ערב השונים, ושנאספו במשך מאות שנים ונכתבו לראשונה במאה השמינית או התשיעית לספירה. סיפור המסגרת הוא על מלך שמגלה כי אשתו בגדה בו, ובשל כך לא רק שהוא מוציא אותה להורג, אלא שהוא ממשיך ומתחתן מדי לילה עם כלה חדשה ומדי בוקר מוציא אותה להורג.
בתו של הווזיר, שהרזאד (פעם קראנו לה שחרזדה) מחליטה, למרות התנגדות אביה החושש לחייה, להתחתן עם המלך. בלילה, היא מתחילה לספר למלך סיפור; אולם הסיפור לא מסתיים ובאור הבוקר היא שותקת ומשאירה את המלך במתח. המלך מחליט לא להוציאה להורג, כדי שתסיים לספר לו את הסיפור בלילה הבא. בלילה הבא, לאחר שסיימה את הסיפור הראשון, היא מתחילה בסיפור שני, וכך הלאה, במשך אלף לילה ועוד לילה. ואז, כשהיא כבר אם לשלושה מילדיו, משתכנע המלך שלא להרוג אותה, אלא לחיות עם שהרזאד באושר ועושר עד עצם היום הזה.
בין הסיפורים היותר ידועים שמספרת שהרזאד לבעלה המלך מצויים "עלי בבא וארבעים השודדים", "סינבאד המלח", "אלדין ומנורת הקסמים" ועוד.
לא לקטנים. "אלף לילה ולילה"
שלושה דברים בולטים לטובה בעיבוד הבימתי החדש של הסיפור הישן:
ראשית - ההצגה דוברת עברית וערבית גם יחד, ובכך, ולא רק בעצם העלאת ההצגה, מזכירה לנו שהערבים והערבית הם לא רק שכנינו ואויבינו, אלא גם, ואולי בעיקר, חלק מאיתנו. חבל רק שמקומה של הערבית מזערי ולא מספיק מצד אחד, ומצד שני כולל יותר מדי קללות, מה שמחזק את מקומם "הרע" של הערבית והערבים בתרבותנו, ואני מניח שלא זו הייתה הכוונה.
שנית - המתרגמים והמעבדים כללו אמנם בין סיפורי שהרזאד את סיפור "עלי בבא וארבעים השודדים" המוכר, אבל גם כמה סיפורים בלתי מוכרים, ובכך גרמו להצגה להיראות חדשה ורעננה. על כך יש להוסיף את הבחירה שלא לעדן את הסיפורים ולהציגם באופן "חינוכי" לכאורה, אלא להשאירם "אכזריים" כפי שהם במקור, כלומר - לא לנקותם וליפייפם בכל הקשור למוות, דבר המוסיף עוצמה וגם רוב חן להצגה, שהבימוי שלה, וגם המשחק, מלאים אנרגיה והמצאות בימתיות ומלוא החופן חיוניות.
אלא מאי? בתוכנייה אומנם כתוב, ובצדק, שההצגה מיועדת לבני שש ומעלה, אבל בהצגה שאותה ראיתי (במסגרת פסטיבל ההצגות היהודי-ערבי ביפו) נכחו המון ילדים קטנים יותר, שלא הבינו, לא נהנו ואף פחדו מן המראות שעל הבימה, וסופם שהפריעו לילדים הגדולים יותר, ולהורים העוד יותר גדולים, ליהנות באופן מלא מההצגה, וחבל. *