הכול מתחיל בכתיבה. זה כלל גדול בתורת התיאטרון, המוכיח את עצמו שוב ושוב במשך אלפי שנים. כשיש מחזה, וכשהוא כתוב היטב, אז בדרך-כלל גם הבימוי מצוין, המשחק נהדר וההצגה נפלאה.
הפעם זהו מחזהו המצוין והמצליח מאוד (שאף עובד לסרט קולנוע) של המחזאי האמריקני ג'ון פילמייר -"אגנס של אלוהים", שלמיטב הבנתי הפקתו הנוכחית יצאה מכותלי בית-הספר למשחק "בית צבי" אל השוק החופשי, ומוצגת עתה בתיאטרון הסימטה הוותיק ביפו.
פסיכיאטרית נשלחת מטעם בית-המשפט לחקור מקרה מחריד ומוזר - תינוק נולד במנזר קתולי, שכל יושבותיו נשים, ונמצא מת בפח אשפה כשחבל הטבור כרוך סביב צווארו. בחדר סמוך נמצאת מי שהיא ככל הנראה אמו, אגנס, מחוסרת הכרה המכחישה-מדחיקה, לפחות בהתחלה, כל קשר למקרה, כולל את העובדה שהייתה בהיריון.
על הפסיכיאטרית מוטל לברר מה קרה באמת - האם מות התינוק בן הפחות מיומו נגרם בשל טעות או תקלה כלשהי, או שמא מדובר ברצח בכוונה תחילה. ואם כך - מי המית או רצח את התינוק? האם עצמה? נזירה אחרת? האב הבלתי קיים לכאורה? אם המנזר?
ומה לעשות עם האם היולדת מבלי דעת, ואולי גם הרוצחת, מדעת או שלא מדעת - לאשפז אותה בבית-חולים לחולי רוח? לשלוח אותה למאסר בבית-סוהר? או שמא להשאיר אותה, כמות שהיא, למרות מה שעשתה או אולי לא עשתה, דווקא במנזר?
הכול מתחיל בכתיבה. "אגנס של אלוהים" (צילום: אייל לנדסמן)
רובד נוסף של דת ואמונה
לא במקרה מזכיר סיפור המעשה של המחזה את סיפור הולדתו של אביה מולידה של הדת הנוצרית, שאמו התעברה גם היא, כמו אגנס שלנו כאן, באורח פלא, שלא כדרך הטבע, מאיזה אב לא קיים. אלא ששם ואז, להבדיל מכאן ועכשיו, הילד ההוא היה רצוי, וחי והפך למשיח, בעוד שהילד כאן, שכביכול נולד מאותה רוח קודש פלאית, היה בלתי רצוי ומת, או נרצח, והיה לאשפה.
כל זאת מעלה בהצגה לא רק את עצם התעלומה הבלשית הנחקרת, אלא גם את שאלת הדת והאמונה, שלכאורה היו צריכים כבר מזמן להיעלם ולמות כמו התינוק במחזה, ומקומם בכל זאת בחיי בני האדם בעולמנו הנוכחי, אלפיים שנה לאחר הולדת הילד ההוא והדת ההיא.
זהו מחזה לשלוש נשים ותו לא - הפסיכיאטרית החוקרת שבורת האמונה, אם-המנזר צינית האמונה, ואגנס תמימת האמונה. אין מלבדן לא איש, אבל גם לא אישה, על הבמה. לפיכך, כל כובד ההצגה (שיש בה גם קטעים מצחיקים מאוד, כמו ניסיונן של אם המנזר והפסיכיאטרית "לנחש" איזה סוג של סיגריות - מרלבורו או קאמל או אחר - היו מעשנים, לו היו מעשנים, הקדושים הנוצרים השונים) מוטל על כתפיהן של שלוש השחקניות המבצעות אותה. כי זה כל מה שיש בהצגה הזאת - מחזה ומשחק.
למרבית השמחה וההנאה, שלוש השחקניות שגילמו את שלוש הנשים במחזה בערב בו ראיתי את ההצגה, עשו זאת באופן נפלא ומרגש, והפכו את חוויית הצפייה ב"אגנס של האלוהים" לחוויית תיאטרון נדירה באיכותה.
סיון כרטשנר הייתה פסיכיאטרית נוקשה ושבירה כאחת, דבי לומברוזו הייתה אם מנזר מפחידה ומצחיקה להפליא, וליז רביאן הייתה אגנס שנעה ברוב חן ויופי בין תום לטמטום. ואכן, ביחד הפכו שלוש השחקניות הנהדרות הללו את הצגת "אגנס של האלוהים" לחוויה תיאטרלית חזקה ומרגשת מאין כמותה, שמעט כמוה נראות על בימותינו. *