במדינת ליליפוט, היתה ליגת הכדורגל פופולארית מאין כמותה. אוליגרכים הגיעו, חסויות זרמו, אתרי אינטרנט ותוכניות רדיו הוקמו והציבור הרחב דיבר על הליגה בכל שיחה. כתוצאה מכך, המשכורות כמובן תפחו והלכו בהדרגה. יותר ויותר שחקנים החלו להאמין שהם ניחנו ברגלי זהב ובעקבות זאת, הוחלט גם להרחיב את הליגה. למה להסתפק ב-12 קבוצות פופולאריות ומוצלחות אם אפשר שיהיו 16?
במקביל, נדדו יותר ויותר "לגיונרים" לשחק בקבוצות ובמגרשים בארצות אחרות. כולם הסיקו מכך, משום מה, שליגת ליליפוט היא אחת הליגות הטובות בעולם. כמה שמות ומהלכים בבירות החשובות בעולם כבר הפכו את ליליפוט, בעיני עצמה לפחות, למעצמת כדורגל מוכרת בכל רחבי העולם.
מה לגבי הרמה במגרשי ליליפוט? זהו, ששם העסק לא ממש עבד. בשעות מבחן, הסתבר שמדובר בעיקר בחובבנים שעושים הרבה רעש ולא מביאים תוצאות של ממש. כשהאוויר החל לצאת, התברר שביקוש מלאכותי ניפח את המשכורות בלי שום סיבה. גם "הלגיונרים" שהיגרו לארצות נכר מצאו את עצמם בעיקר על הספסל ובליגות זניחות למדי.
מלון פלאזה בניו יורק? שלנו!
ונעבור לנמשל: עסקי הנדל"ן של הישראלים מעולם לא היו פופולאריים כמו בשנים האחרונות. אוליגרכים הגיעו, חסויות זרמו, אתרי אינטרנט ותוכניות רדיו הוקמו והציבור הרחב דיבר בעיקר על נדל"ן בכל שיחה ובכל מצב. כתוצאה מכך, המשכורות והעסקים בתחום כמובן תפחו והלכו בהדרגה. יותר ויותר אנשים החלו להאמין שניחנו בידי זהב בכל הנוגע לזיהוי קרקע (או מניית נדל"ן) עם פוטנציאל.
בשנת 2006, למשל, הצטרפו 33 חברות נדל"ן לבורסה בתל אביב, כשגייסו יותר מ-3 מיליארד שקל במניות. 42 חברות נדל"ן הנפיקו באותה שנה איגרות חוב, בהיקף של יותר מ-10 מיליארד שקל. אותם מגייסים הבינו די מהר שאם הם רוצים כסף הרבה ובזול לא כדאי להם "לשחק" על המגרש בפתח תקווה או בחיפה, והם נדדו לארצות אחרות, בדרך כלל בהתאם לצ'רטר שהציע לאותם "לגיונרים" מקום פנוי בטיסה.
בהדרגה, התחילו כולם להאמין שהיצירתיות והמוח היהודי הם המתכון המנצח להכנת הנדל"ניסטים הטובים ביותר בעולם. מלון פלאזה בניו יורק? שלנו. הקניון הגדול במוסקבה? שלנו.
רק שאז, האוויר החל לצאת מהבועה. גודל וגורל הנדל"ניסטים, הישראלים ובכלל, החל להימדד לפי גודל הצרות והחוב שהם סוחבים על הגב.
המון אומץ נתקל בהרבה כסף זול
לכן, בלי שום קשר להסדרי החוב ולאחוזי השליטה שיישארו בידיהם מחר, הכי חשוב שנפסיק לדמיין שאנחנו מעצמה של נדל"ניסטי-על. לאחרונה התחוור לנו סופית שלב לבייב, יצחק תשובה, בני שטיינמץ, נוחי דנקנר ועוד רבים אחרים לא התברכו בשום מגע קסם שהפך אותם לנדל"ניסטים בחסד עליון. מה שבעיקר היה להם בעשור האחרון זה המון אומץ, המון המון אומץ, שנתקל בהרבה הרבה הרבה יותר מדי כסף זול. טייקוני ליליפוט, שפעם היו החלוצים, הפכו בלי שהרגשנו לפראיירים שמגיעים לכל עסקה אחרונים.
בשני שליש הראשונים בעשור הנוכחי זה עבד מצוין, כי כל מה שקשור לנדל"ן בעולם עבד מצוין. אבל אחר כך, שוב - כמו כולם - המגמה שינתה כיוון והאינטואיציה המפורסמת התפוגגה כלא היתה.
כך קנה לבייב את מגדל השעון ואת בניין הניו יורק טיימס בניו יורק, כך קנו תשובה ודנקנר את הקרקע העצומה בלאס ווגאס, כך הסתבך שטיינמץ במזרח אירופה וכך איבדו מאות ואלפי ישראלים אחרים את כל הונם העצמי על השקעות כושלות ברחבי ארה"ב ואירופה.
אפריקה - שלב המחצית
ואם נחזור לדימוי הכדורגל שבו פתחנו, כדי להסביר את האופן שבו הסתיים (לעת עתה) המשחק עם אפריקה ישראל: כדאי גם שנבין שדחיית חוב אינה מבשרת שהקבוצה של לבייב (או של ורמוס) ניצחה.
בהשאלה מהמשחק הפופולארי, מדובר בסך הכול בתוספת משמעותית מאוד לזמן הפציעות, לאחר שהדקה ה-90 חלפה. אם תרצו, בהשאלה מההתאחדות ההזויה אצלנו, מדובר בקיזוז ('תספורת') מחצית הנקודות בתום הסיבוב השני, בניסיון להשאיר עוד סיכוי לקבוצות על המגרש.
רק שלעת עתה, ואף אחד לא טורח לשנות זאת, השחקנים אותם שחקנים, הבעלים אותם בעלים, המגרש אותו מגרש, החוב (כמעט) אותו חוב והבעיות נשארו בדיוק אותן בעיות כבעבר. *