גבירותי ורבותי, דעו לכם - עמוק במרתפי הקאמרי, מתחת לאולמות הענק של מחזמרי היידישקייט המתורגמים ומחזות היידישע-משפוחע המקוריים, מסתתרת פנינה תיאטרלית של ממש - שעונים (וו שרוקה), מחזהו של האמריקני דן קלאנזי, בתרגומה התוסס והנהדר של שילה פרבר, בבימוייה החי והמדייק של לי גילת, ובביצועם חודר הבטן וקורע הלב של רמי ברוך, רועי הורוביץ ועומר עציון.
המחזה מתרחש במחנה הריכוז זאוקסהואזן בשנת 1941. בחדרון קטן עובד בתיקון שעונים, מי שהיה "השען של ברלין" היהודי בנימין הירשפלד, שאינו יודע מה עלה בגורל אשתו שרה וילדיו מקס ודוקי, אם חיים הם או מתים.
לחדרון מוכנס, על-ידי הקאפו-הפושע המנהל את "העסק", בחור צעיר בשם הנס, הומו ברלינאי מוחצן, שדמותו כתובה, או לפחות תורגמה, ואף מבוצעת, וזו בהחלט בחירה נכונה ונבונה, יותר בסגנון העדה ההומו-לסבית התל-אביבית העכשווית, שטען להצלתו שהוא שען, ועכשיו זקוק ל"יהודון" שימהר ללמד אותו שענות, כי אחרת מות ימות.
אלא שלמה ליהודי ללמד את ההומו שענות, שהרי בכך יכרות את הענף עליו הוא יושב חי? מתברר שההומו יכול להשיג לו מידע, באמצעות הנאצי ששוכב איתו בלילות, על גורל אשתו וילדיו. אז בנימין מלמד את הנס לתקן שעונים, והנס אכן מביא לו מידע, לא נספר מי ומה.
לזכותו של המחזה ייאמר כי הוא מצליח לעבוד בשני המישורים - האישי והאידיאולוגי, בעת ובעונה אחת, בלי שאף אחד מהם ייפגע כהוא זה מרעהו. זהו קודם כל מחזה אנושי מרגש, כואב ומפעים גם יחד, ברמת הדמויות האנושיות שלו, על חירות ודיכוי ושוויון ואחווה בין אנושית. אך בה בעת זהו גם מחזה אידיאולוגי נוקב - דבר נדיר בעולמנו, בארצנו ועל בימותינו - על חירות ודיכוי ושוויון ואחווה אנושית.
ועוד נוסיף ונאמר שיש במחזה הזה משב רוח רענן כפול, באופן שבו מוצגים ומתפקדים היהודי וההומו במסגרת, או ליתר דיוק - שלא במסגרת המקובלת של הייצוג האמנותי של השואה. ראשית, בניגוד לסרטי הוליווד על השואה, הפעם סוף-סוף דווקא היהודי (וההומו) הוא הגיבור, ולא איזה "נאצי נוצרי טוב".
שינדלר כבר אמרנו?
שמציל יהודים. שנית, בניגוד למרבית היצירות על הומוסקסואלים, כולל מחזהו המפורסם של מרטין שרמן "עקומים" המתרחש גם הוא בגרמניה הנאצית, הפעם סוף-סוף ההומו לא מת בסוף, כאות ומופת וסימן ואזהרה שהומוסקסואלית הינה או פירושה מוות.
אבל העיקר, העיקר כאן, כמו שצריך להיות בתיאטרון אמיתי, הוא המשחק. עומר עציון, המשחק את הקאפו הפושע, פותח את ההצגה בתצוגה קצת סטריאוטיפית של "רע" תיאטרלי, אבל בהמשך ובוודאי לקראת הסוף הוא מצליח, במפתיע, ליצוק אנושיות נושכת וכואבת בדמות הרע הזה, והוא עושה זאת נהדר. רועי הורוביץ הוא "הנס" מדהים, מצחיק, כואב ואנושי עד כלות.
רמי ברוך עושה את "בנימין" עם הזדהות כל כך עמוקה, שאינך יכול שלא לבכות איתו כשהוא מתגעגע לביתו האהובה דוקי. ועוד ייאמר כאן לזכותו של ברוך, כי למרות שזכה בשנים האחרונות לתהילת "כוכב" בזכות משחקו, הבאמת נהדר, ב"הרטיטי את ליבי" המופלא של חנוך לוין, הרי שהוא לא נרתע ולו לרגע להמשיך ולרדת למרתפים ולשחק במלוא כוחו ומרצו וכישרונו המדהים גם במחזה צנוע, חם וחכם, כמו "שעונים" בפני קהלים קטנים הרבה יותר. בראבו!!! *