1. יש משהו סמלי בעובדה ששניים מהאנשים שהיו מזוהים כל כך עם מכבי בשנים האחרונות, ביקשו להקים לה אלטרנטיבה דווקא אצל גדולות היריבות שלה. יומיים לפני שהתאבד עוד ביקש מוני פנאן בשיחה טרנס-אטלנטית לשכנע את רענן כץ להיכנס איתו שותף בהפועל תל אביב. אותו כץ מדלג בימים האחרונים בין ירושלים לגליל, מפלרטט ומגשש אצל דני קליין וחיים אוחיון באשר לשותפות בבעלות על הפועל ירושלים וגלבוע/גליל.
בשלושים וחמש השנים האחרונות ידעה מכבי שלושה פיקים משמעותיים כקבוצת כדורסל. הראשון היה בסוף שנות השבעים ותחילת השמונים של המאה שעברה, עם הזכיות הראשונות בגביע אירופה וההופעות בשני גמרים נוספים; השני בסוף שנות השמונים עם שלוש הופעות רצופות בגמר גביע אירופה; והאחרון בתחילת העשור הנוכחי, עם שלוש זכיות בגביע אירופה ועוד שתי הופעות בגמר היורוליג.
שלושת הפיקים המקצועיים לוו תמיד בוויברציות לאומיות חזקות. צריך להבהיר: בניגוד לקבוצות הפועל ובית"ר - קבוצות ממסד שההצלחה שלהן (גם אם הדבר קרה בכדורגל ולאו דווקא בכדורסל) היתה תלויה תמיד בהתחזקות המרכז הפוליטי שהמציא אותן, מכבי תל אביב היתה הקבוצה שהממסד ביקש לאמץ אותה לחיקו. תהליך הפיכתה של מכבי מקבוצת כדורסל לקבוצה של המדינה, נבע בראש ובראשונה כי המדינה ביקשה לה קבוצה מצליחה להתגאות בה, לא להיפך.
פנאן הצטרף למכבי אחרי הפיק המקצועי הראשון והשני שלה. כץ נכנס לשותפות על הבעלות בעיצומו של הפיק השלישי: אחרי הגביע בפאריז ורגע לפני הפיינל פור בתל אביב. אף אחד מהם לא הקים את מכבי ולא היה שותף להפיכה שלה למועדון מצליח. גם שמלוק מחרובסקי עזב את מכבי פגוע, אבל לא חשב להקים מועדון מתחרה ובוודאי שלא להצטרף לקבוצה יריבה-שנואה. מחרובסקי, להבדיל מהם, היה חבר בדור המייסדים.
סיפורם של פנאן וכץ תואם להפליא את התנתקותה של מכבי מעצמה ומאוהדיה האמיתיים. האם פנאן היה הופך למנהל המסור (נניח לרגע לסוגיית הבנקאי באישיותו) כבר בסוף שנות השישים ותחילת השבעים, כשמכבי היתה קבוצה רגילה? זו שאלה היפותטית שלא ניתן לדעת את התשובה עליה. עובדה היא שהוא הפך לכזה כשמכבי כבר היתה קבוצה של מדינה, ועובדה אחרת היא שפנאן ניצל אותה היטב לקידום עסקיו פרטיים (עבר רגע, אפשר כבר לחזור ולהתייחס לפנאן הבנקאי).
כץ - בכוונותיו הכנות - אמנם ביקש להשקיע במכבי, אבל עשה זאת בעיקר כי מכבי כבר היתה סמל סטטוס מצליח. הוא מיתג את עצמו בזכותה לא מעט (כמה מאיתנו שמעו על כץ טרם קנה את מכבי) וגם זכה להיות בין הבעלים הראשונים של קבוצת ספורט בעולם שיוצא ממנה ברווח. והנה, עוברת שנה מהרגע בו פורשים שני המנהלים והאוהדים "המסורים" ממכבי, וזעמם עליה עד כדי כך גדול, שהם כבר מבקשים למצוא לעצמם מאהבת אחרת.
2. פנאן וכץ הם לא יותר מביטוי לתהליך ההתנתקות של מכבי מעצמה. תהליך הדרגתי, שהלך והתעצם משך השנים. בתחילה, היתה מכבי שותפה סבילה בתהליך הזה. לימים, ובעיקר בעשור האחרון הפכה מכבי לשותפה פעילה. היא התעוורה ונשבתה בשכרון הכוח ובמרדף אחר גביעי אירופה, שלא שמה לב את מי היא מכניסה בשורותיה. היא עיגלה פינות וערכים. אובדן ערכים מזמין אחריו שחיתות. מכבי מכרה את נשמתה. אימפריות קורסות מבפנים, ובגלל גודלן. יד אליהו הוא כבר מזמן לא הבית של מכבי, הוא קניון שמדי פעם מארח את מכבי אצלו. האווירה בו מנוכרת, הוא מלא באוהדים שהעניין שלהם במכבי איננו אהדת קבוצה, אלא סגידה למותג מצליח. משחקיה הם חוויה מחרישת אוזניים מלווים בכרוז מחריד ובמערכת סאונד איומה. פעם היה סאונד נפלא ביד אליהו. הקהל של מכבי יצר אותו. היום ההיכל מלא באלפי בני דמותו של כץ. תנו להם כמה שנים בינוניות, והם התאיידו.
במובן הזה, אירועי החודשים האחרונים, ובשיאם הבנק של פנאן - המשך ישיר לתהליך ארוך ועמוק יותר במהלכו ניתק ובצדק הקשר בין מכבי לערוץ 1, ונחתם בחטא ההסכם בין מכבי ליורוליג (השריון המפורסם) - הם דבר מבורך למכבי המועדון. לא ניתן לחשוד בפדרמן ורקנאטי שהם אינם אוהדי הקבוצה. הם היו שם עוד לפני פנאן. ניהול נכון של המשבר הנוכחי יחזיר את מכבי לעצמה, קבוצת כדורסל שרוצה להצליח, ויסיר ממנה את הסם המשכר והבוגדני בלהיות הקבוצה של המדינה. מה שקבוצת ספורט אמורה להיות.