א.
כל הקטל בדרכים שהיה השבוע נראה שונה לגמרי כשאתה יודע במי מדובר. בערב אתה קורא כותרת על עוד תאונה עם הרוגים - מחרידה, בטח מחרידה. מזעזעת. נוראית. טרגית. הפרמדיק עוד לא ראה דבר כזה - מדחיק וממשיך בעיסוקיך. בבוקר, כשאתה קם ומתיישב מול המחשב, כבר יש יותר פרטים, ויש תמונות, ואז אתה קולט, ולוקח לך איזה דקה לקלוט שאתה רואה את מה שאתה רואה ושמה שאתה רואה זה מה שקרה. ואז כאילו מישהו מסובב כלפי מטה את כפתור הווליום של העולם.
אני לא מתכוון לומר במי ובאיזו תאונה מדובר. לא בא לי לקחת חלק בפסטיבל הפורנו-מוות הזה. כי ברגע שאתה יודע במי מדובר, כל עמודי השער עם הגופות השרופות והמכוניות המעוכות ופרטי הפרטים שעולים כל הזמן, והטוקבקים, ומאמרי הפרשנות - הכול נראה לך די חולה ומעוות. אתה לא רוצה, אתה לא יכול, לקחת בזה חלק.
רגע אחד מוזר כזה, כמעט קולנועי. ביום שאחרי, אני אוכל סביח. לידי על הדלפק מטפטף גבר מבוגר טחינה על פרצופים מתים של אנשים שאני מכיר וטיפות הטחינה נופלות על העיתון, מתנפצות ברעש גדול ומכסות את הפנים. הרחוב הראשי דמם וכל שנשמע היה קול טיפות הטחינה על העיתון.
ברחתי משם.
ב.
דברים כאלה גורמים לך לחשוב, אתם יודעים, על המוות וכל זה. על הדברים שאתה יכול לאבד ברגע. על כאב שאתה לא יכול אפילו להתחיל ולדמיין, כי הבור הזה אפל מדי ואימה קרה שוטפת במורד הגב רק מלחשוב על להתקרב אליו. על המקריות המוחלטת. חצי שנייה לפה חצי שנייה לשם וכל זה לא היה קורה לו, רק ולו רק ולו רק. דברים כאלה גורמים לך לפקפק עוד יותר בכל מה שלא האמנת בו מלכתחילה.
יש תחושה כאילו שד גדול ושחור של כאב ופחד ואובדן נמצא בחדר, ואתה לא יכול להפסיק לנסות לגרש אותו, וככל שאתה מגרש אותו הוא רק גדל. זו מכה בבטן. אז אני שם את הילדים על האופניים, ואני רוכב בזהירות יתרה כל הדרך לים, אף על פי שעכשיו אני לא יכול שלא לחשוב שכמה זהיר שלא אהיה על האופניים, בכל רגע יכול למחוץ אותי איזה ג'יפ ענק ואפילו לא להרגיש. זה הרי כל-כך לא תלוי בנו.
הים הוא המקום היחיד שאפשר לחשוב בו על מוות כמו בני אדם, והמוות היחיד שאפשר לחשוב עליו כמו בן אדם זה מוות של מישהו אחר. אלא שקשה לחשוב על מוות כשאתה עם הילדים שלך. עירומים הם רצים לים כשהוא נסוג ונמלטים ממנו בשאגות אימאל'ה כשהוא מתקדם, זורקים את עצמם עליי ועל החול. אני מחייך, והדעת מוסחת מהמוות אל החיים. והחיים, הם נמשכים.
וזה לא דבר רע כל-כך כשחושבים על זה.
ג.
החיים נמשכים, השאלה לאן. נדמה שעכשיו, אחרי שנגמר האח הגדול (אני לא מתכוון לומר מילה בעניין) ובזמן שנותר עד שתתחיל להתחמם העונה הבאה של כוכב נולד, יש בדיוק חלון הזדמנויות מגניב לאיזו מלחמה קטנה או אינתיפאדה קצרה, לא ככה? משהו טוב וחזק צריך לאחד את העם ויפה שעה אחת קודם. כי גלעד שליט כבר לא עובד כמו פעם, אני מתרשם. בטח לא עכשיו כשיש סדרת טלוויזיה.
אבל אתם יודעים מה, עזבו את העם, למי אכפת מהעם, עכשיו זה זמן טוב למלחמה כי משהו צריך לאחד את הקואליציה. זה הרבה יותר חשוב. החברים שם די יוצאים משליטה, אם תשאלו אותי.
אפרופו מלחמות ומוות וקואליציה, לא יכולתי שלא לחשוב על הוויכוח שהתנהל בכנסת השבוע סביב חוק הגיור. ח"כ דוד רותם מישראל ביתנו יצא נגד יהדות התורה וטען שכש"אגיע לעולם האמת, אחרי שאעביר את החוק הזה, אנפנף בו ואקבל גן עדן. מי שיעצור אותו", איים רותם, "אני לא יודע מה יקבל". הדבר עורר סערה רבתי, ואיתן כבל - בכבודו ובעצמו - אמר שהוא "בכלל לא רוצה להיות איתכם בעולם הבא".
אתם מבינים? כנסת ישראל, ועדת חוקה, והאנשים שיושבים שם מתווכחים בלהט איזה חוק יכניס את מי לגן עדן ומי ינפנף במה בכניסה ומי ישב שם עם מי ומי כן רוצה ומי לא רוצה. זה כל-כך אידיוטי שפשוט אין מילים לתאר את זה. פשוט מביך שאלה חברי פרלמנט במדינה שרואה את עצמה מתוקנת. אנחנו באלף השלישי, לכל הרוחות; האם באמת יש אנשים, מעל גיל 5 הכוונה, שמאמינים בגן עדן?
אין, אתה חייב לאהוב את ישראל ביתנו. זו באמת חבורה משעשעת, גם אם לא אחידה ברמתה, של גברים ונשים. וזה לא רק הם, האמת; נדמה שמספר המטורללים שמקיפים אותנו רק גדל והולך.
ד.
אבל זה בכלל היה אמור להיות טור אופטימי. אני יודע שבזמן האחרון קצת הקשיתי עליכם בסדרת טורים וקיטורים על המצב. מצד שני, בשבועות האחרונים היו לי גם כמה מפגשים מעניינים מאוד שהפיחו בי תקווה חדשה, כמו שאומרים. אולי זה רק האביב שבפתח. אבל אולי לא, אולי באמת יש משהו באוויר.
לפני שבועיים-שלושה הזמינו אותי להנחות כנס הזדהות של חברי כנסת עם אשקלון והדרום נגד הקמת תחנה פחמית. דיברו שם לא מעט ח"כים וראשי רשויות ששטחו את טענותיהם המוצדקות. לא מדרגות לגן עדן ולא נעליים; דברים אמיתיים, רציניים. אבל מה שהיה מסעיר הרבה יותר הוא פרויקט שנעשה בכמה תיכונים בעיר: משפט ציבורי בנושא הקמת התחנה. פגשתי שם חבורה גדולה מאוד של בני נוער חריפים ורהוטים, שמגויסים מטעם עצמם ולמען עצמם ועתידם למאבק סביבתי חשוב, וששולטים בחומר ברמות מפתיעות וכולם אמונה ולהט. היה כיף לראות את זה.
יצא לי לטייל קצת בארץ, ובחיי שהפעם לא פגשתי אף אחד שניסה להרוג אותי. מה שכן פגשתי זה הרבה גברים ונשים שמסורים לרעיונות שלהם, שמקדישים את זמנם לטובת הכלל, שמוכנים לשלם מחיר; עובדים שיוצאים למאבקים על זכויותיהם, מתנדבים בעמותות, אנשי זכויות אדם ואזרח, אקטיביסטים ירוקים, פעילים פוליטיים, יזמים חברתיים.
כיף גם לראות את העלייה העקבית במספר המצטרפים להפגנות השמאל בשיח ג'ראח בירושלים. מעשרות למאות, ממאות לאלפים. אוטובוסים מלאים מגיעים מכל הארץ. הרבה זמן לא ראינו דברים כאלה. אפשר למצוא דרכים להתלונן גם על זה, אבל למה?
ה.הרבה יותר קל להיתפס לדכדוך מאשר להידבק באופטימיות, ואלוהים עדי שיש מספיק דברים מדכאים באוויר, אבל לאחרונה אני מרגיש שדווקא יש על מה לבנות. אולי זה היה שם תמיד ורק עכשיו הפניתי את המבט, ואולי זה משהו חדש, אבל זה פה. מתחת לפני השטח מבעבע משהו חדש שעדיין אין לו שם ומנדטים. זה לא בדיוק שמאל, או לפחות לא רק שמאל, זו יותר מין כמיהה להגינות בסיסית, אולי אפילו הייתי אומר תודעה מעמדית. האסימון שנפל לתלמידי התיכון באשקלון ולמפגינים בשיח ג'ראח ולחבורות עובדים מרחבי הארץ הוא פחות או יותר אותו אסימון, גם אם הוא עושה צליל שונה: משהו פשוט נראה להם מסריח. אבל הם לא שקעו לשום ייאוש ולא חיכו לשום גן עדן, הם קמים ועושים.
אז למרות השבוע המחורבן, אני די אופטימי בסך-הכול.
לאחרונה אני מרגיש שדווקא יש על מה לבנות. אולי תמיד היה ואולי לא, אבל זה פה. בכל זאת משהו אופטימי