לראש לשכת עורכי הדין, יורי גיא-רון, נמאס. "קצתי בפרסומים התקשורתיים בענייני אתיקה, שכל-כך התרבו באחרונה", הוא מסר ל"גלובס" בשבוע שעבר, "ושהינם בניגוד לסודיות הקבועה בדין. עמדה זו בעינה גם כשמדובר בנסיבות חיוביות מבחינתי, בנוגע להחלטה הנכונה והצודקת של דיוני ועדת האתיקה בהתייחס לתלונה המופרכת שהוגשה נגדי".
גיא-רון מתכוון להודעה שפרסמה בשבוע שעבר תנועת אומ"ץ, על כך שוועדת האתיקה של מחוז ירושלים של הלשכה החליטה לגנוז את תלונתה נגדו. זאת, בעקבות החלטתה של אומ"ץ למשוך את תלונתה נגד ראש הלשכה, בעקבות פגישה עמו. התלונה עסקה בחשיפה העיתונאית על אודות העובדה שחברה לרכישת שטחי פרסום בעיתונות, שבבעלות גיא-רון ורעייתו כנרת, עסקה בעבר גם ברכישת מודעות על שירותי ליווי ומין.
סבלנותו של ראש הלשכה לפרסומים בענייני אתיקה אולי נגמרה, אך אפשר שהוא ימצא בכל זאת עניין בעובדה שהתלונה המשמעתית נגדו, כמו גם תלונות משמעתיות נגד בכירים נוספים בלשכה, הועברו - בלא כל הסבר משכנע - לדיון בפורומים שונים מאלה שאליהן היו אמורות לעבור. תלונות בענייני אתיקה ומשמעת נגד כל עורך דין באשר הוא נדונות בוועדת האתיקה במחוז שבו רשום אותו עורך דין; לבכירי הלשכה, כך נראה, יש דין משל עצמם.
מלחמתו של ון-אמדן
זה שנים רבות שורר בלשכת עורכי הדין נוהג, המעוגן בעקיפין גם בחוק הלשכה, שלפיו מטופלים ענייני האתיקה והמשמעת של כל עורך דין במחוז שבו הוא רשום. מחוז תל-אביב והמרכז, שבו רשומים 28 אלף מבין 44 אלף עורכי הדין, הוא מטבע הדברים הגדול והעמוס ביותר. מלבד ועדות האתיקה המחוזיות, פועלת בלשכה גם ועדת אתיקה ארצית, שבראשה עומד עו"ד דרור ארד-איילון, מקורב וידיד אישי של ראש הלשכה גיא-רון.
כשתלונות בענייני אתיקה נגד עורך דין אינן ממוענות לוועדת אתיקה מחוזית מסוימת באופן קונקרטי, הן מגיעות מטבע הדברים לוועדת האתיקה הארצית, וזו אמורה לנתב אותן לוועדה המחוזית הרלוונטית, לפי המחוז שבו רשום עורך הדין נשוא התלונה. זאת, למעט מקרים יוצאי דופן, שבהם משיקולים של ניגוד עניינים לא ראוי שהתלונה תידון באותה ועדה מחוזית. למשל, אם התלונה מופנית כנגד עורך דין שהוא חבר באותה ועדת אתיקה.
לא זה היה המקרה שבו הגיש מנהל בתי המשפט, השופט משה גל, תלונה נגד יו"ר המועצה הארצית של הלשכה, עו"ד עמוס ון-אמדן. התלונה הוגשה, כמנהגו של גל בחודשים האחרונים, בעקבות התבטאות חריפה של ון-אמדן נגד שופט מכהן. הדבר היה בעקבות פסק דינו של השופט עוזי פוגלמן, בימיו האחרונים כשופט מחוזי לפני מינויו לעליון, בעתירה שהגישו שניים מחבריו לסיעה של ון-אמדן, עו"ד אהוד בר-עם ועו"ד אפרים נוה, נגד ראש הלשכה גיא-רון, בדרישה למנוע ממנו מלקיים הצבעה במשאל טלפוני בין חברי הוועד המרכזי, במקום לכנס אותם כמקובל.
פוגלמן דחה את הבקשה, ובעקבות זאת שיגר ון-אמדן מכתב לחברי הוועד המרכזי, שבו תקף את החלטתו של פוגלמן וכינה אותה "החלטה שערורייתית" שבעטיה "הושלם תהליך ההשחתה של הלשכה". הוא גם רמז כי פוגלמן, שהפך החלטה של שופט מחוזי אחר שניתנה רק שבוע קודם לכן, היה צריך לפסול את עצמו, שכן מועמדותו לעליון נדונה באותם ימים בוועדה לבחירת שופטים שבה חברים גם נציגי הלשכה.
בעקבות מכתבו של ון-אמדן, שפורסם בעיתונות, שיגר גל תלונה נגדו לוועדת האתיקה: "אנו סבורים", כתב עו"ד ברק לייזר מלשכתו של גל, "כי בפועלו של ון-אמדן הופרו באופן בוטה כללי ההתנהגות הבסיסיים המצופים מעורך דין בכלל ומבעל תפקיד רשמי בלשכת עורכי הדין בפרט". אלא שאת תלונתו מיען גל, כהרגלו, לא לוועדת האתיקה המחוזית הרלוונטית - של מחוז תל-אביב, במקרה זה - אלא ליו"ר ועדת האתיקה הארצית, ארד-איילון.
ארד-איילון נמנע מלהעביר את התלונה לוועדת האתיקה של מחוז תל-אביב, ובחר להעביר אותה דווקא למחוז ירושלים. נימוקו: יו"ר ועדת האתיקה התל-אביבית, נוה, מצוי בניגוד עניינים מאחר שהוא איש סיעתם של עו"ד יראון פסטינגר ועו"ד ון-אמדן, ולפיכך ועדת האתיקה התל-אביבית פסולה כולה.
ון-אמדן סירב להתייחס לתלונה עצמה, ובמקום זאת תקף במכתבו לוועדת האתיקה הירושלמית את החלטתו של ארד-איילון להעביר את תלונתו למחוז שבו הוא, ון-אמדן, איננו רשום. "אתם נדרשים שלא לטפל בכל דרך, צורה ואופן בתלונה שהוגשה נגדי", כתב ון-אמדן בסגנונו הייחודי, במכתב ליו"ר ועדת האתיקה הירושלמית, עו"ד דורון תמיר, בספטמבר 2009, "שהטיפול בה מסור לוועדת האתיקה של מחוז תל-אביב".
הוא ציין כי ב-1996 החליט אומנם הוועד המרכזי של הלשכה כי תלונות נגד חברי ועדים מחוזיים יטופלו בוועדת האתיקה הארצית, וכי תלונות נגד חברי הוועד המרכזי יטופלו בוועדת אתיקה מחוזית, כדי למנוע מצב שבו גוף מטפל בתלונות נגד חבריו. הדבר היה לפני הרפורמה האחרונה בלשכה, שנכנסה לתוקף לפני חודשים אחדים, ושניתקה את הזיקה בין הוועדים המחוזיים לוועדות האתיקה, שהפכו לעצמאיות.
ואולם, ון-אמדן עצמו איננו חבר ועד המחוז או הוועד המרכזי, אלא משמש יו"ר המועצה הארצית. "אין כל מניעה שיש בה למנוע כי התלונה נגדי תידון בפני ועדת האתיקה במחוז שבו אני רשום", הוא כתב. ועדת האתיקה המחוזית השתכנעה מנימוקיו והחזירה את התיק לוועדה הארצית. אלא שארד-איילון שב והחזיר את התיק לירושלים. במכתבו השני לוועדה הירושלמית כתב ון-אמדן כי מי שמצוי בניגוד עניינים הוא דווקא ארד-איילון עצמו, שהתמודד באותם ימים כנגד ון-אמדן על תפקיד היועץ המשפטי לכנסת, ולכן היה עליו למשוך את ידיו מהטיפול בעניינו.
בסופו של דבר החליטה ועדת האתיקה הירושלמית לגנוז את התלונה, בנימוק כי לא נעברה עבירה אתית, "הגם שניתן היה להתבטא בלשון פחות חריפה".
מלחמתו של גזית
עו"ד רון גזית, איש סיעתם של גיא-רון וארד-איילון, ספג כמה מהלומות מקצועיות בחודשים האחרונים. מלבד זאת, הוא נאלץ להתמודד גם עם תלונה משמעתית שהוגשה נגדו ללשכה. מדובר בתלונתו של עו"ד משה כהן מאשדוד, שעניינו שלו טופל לא פעם בידי מוסדות האתיקה בלשכה, בעקבות התבטאויותיו החריפות נגד שופטים.
תלונתו של כהן נגד גזית עסקה במספר הזדמנויות שבהן העניק גזית ראיונות לעיתונות, ובהן פירט מיהם הלקוחות העיקריים במשרדו, מתח ביקורת על תפקודו של שר המשפטים שכיהן באותה עת, פרופ' דניאל פרידמן, "בבוטות וללא כל רסן", כדברי כהן, וכן על ראש הממשלה באותה עת, אהוד אולמרט. לדעת כהן, הפר גזית שלל עבירות פליליות ומשמעתיות חמורות, לרבות המרדה, השפעה לא הוגנת על תוצאות הליך שיפוטי, מרמה והפרת אמונים, פרסומת אסורה והתנהגות שאיננה הולמת את מקצוע עריכת הדין.
תלונתו של כהן הופנתה הן לוועד מחוז תל-אביב של הלשכה והן לראש הלשכה, גיא-רון. ארד-איילון, הטוען שלא ידע על כך שהוועדה התל-אביבית כבר החלה לטפל בתלונה, העביר את העותק שקיבל מראש הלשכה דווקא לוועדת האתיקה של מחוז חיפה, וזאת מנימוק לא ברור. נוה פנה פעם אחר פעם הן לארד-איילון והן לוועד המחוזי בחיפה, בדרישה שאלה יחדלו מלטפל בעניינו של גזית ויותירו את העניין לטיפולו.
ארד-איילון הסביר לבסוף כי "בשל טעות, סברה מזכירת ועדת האתיקה הארצית שהמדובר בפנייה שמוענה במישרין לוועדה, ובשל היותו של גזית חבר הוועד המרכזי התבקשה הנחייתי לאיזו ועדה יש להעבירה, ואני הנחיתי להעבירה למחוז חיפה. ברור כי אילו הייתי רואה מבעוד מועד שמדובר בפנייה ישירה לוועד מחוז תל-אביב הייתי נמנע מכל טיפול, ובכלל זה מהעברה לוועדה אחרת, כנהוג וכמקובל". אלא שבדבריו אלה של ארד-איילון אין הסבר לעצם החלטתו לשגר את התלונה לבירור בחיפה, גם אם לא ידע על כך שהתלונה טופלה במקביל בתל-אביב.
בסופו של דבר החליטה ועדת האתיקה בחיפה לגנוז את התלונה, מאחר שהדברים לא הקימו לדעתה עבירה אתית כלשהי.
מלחמתו של גיא-רון
מה גורם אפוא ליו"ר ועדת האתיקה הארצית, ארד-איילון, לשוב ולנתב את התלונות נגד בכירי הלשכה למחוזות הלא נכונים? את התשובה אפשר לחפש אולי בחזרה בפרשת התלונה נגד גיא-רון עצמו. חשיפת העיתון "כלכליסט" בדבר מודעות-המין ששווקו על-ידי החברה שבבעלות גיא-רון ורעייתו גררו סדרה של מכתבי תלונה נגד הכתבת ענת רואה, שפרסמה את הסיפור. על המכתבים, הממוענים לעורכים הראשיים של העיתון, יואל אסתרון וגלית חמי, וכן ליועצו המשפטי עו"ד מיבי מוזר, חתום לא אחר מאשר חברו וידידו של גיא-רון, ארד-איילון.
דווקא במקרה של גיא-רון, ניתוב התלונה לחוף מבטחים ירושלמי אינה מסייעת לו במיוחד: בעקבות הפרסום הוגשו נגד ראש הלשכה 3 תלונות, האחת, של תנועת אומ"ץ, שמוענה לוועדה הארצית והועברה על-ידה למחוז ירושלים, שהחליט לגנוז אותה, הן בשל העובדה שהתנועה משכה את תלונתה והן מאחר שלדבריה לא נפל פגם בהתנהלותו של גיא-רון. אלא ששתי תלונות אחרות שהוגשו על-ידי עורכי הדין רפאל שטוב ומשה זינגל, שוגרו ישירות לוועדת האתיקה המחוזית בתל-אביב, והן אמורות לעלות לדיון באחת מישיבותיה הקרובות. גיא-רון עצמו פנה לוועדה התל-אביבית בטענה כי עליה להימנע מלדון בעניינו, אולם דרישתו לא התקבלה.
"ככלל, הטיפול בתלונות אתיקה בלשכה מתנהל במסלולים מקבילים", מסר ארד-איילון בתגובה לפניית "גלובס", "מבחינת הסמכות, יש לכל ועדת אתיקה מחוזית או ארצית סמכות מקבילה, ואין הוראות של בירור תלונות דווקא במחוז 'הטבעי', זאת אומרת במחוז אליו משתייך הנילון. ועדת האתיקה הארצית מוסמכת לטפל כערכאת בירור ראשונה בכל תלונה שמוגשת אליה, והיא אף עושה כן בפניות אליה שנמצאות בעיניה מתאימות לכך, או במקרים שהסמכות הייחודית בידיה (כמו מתמחים). הוועדה הארצית אינה מטפלת בעניינים שבהם היא מצויה כוועדה בניגוד עניינים. כך למשל, עניינים שהמעורבים בהם כוללים חברי ועד מרכזי, מועצה ארצית או חברי ועדה".
"הוועדה הארצית נמנעת מהעברת תיקים לוועדה מחוזית שיש חשש ממשי שהיא מצויה בניגוד עניינים באותו עניין. ועדות האתיקה פועלות בעניין זה מתוך אמון זו בזו, כעניין של מינהל תקין, ואין בהעברת תלונה מוועדה אחת לוועדה אחרת משום פחיתות כבוד או היעדר אמון בפעולתה של הוועדה הראשונה".
אלא שארד-איילון סירב להתייחס ל-3 המקרים שהועלו בכתבה זו, בנימוק ש"המידע הקשור לקיומן של תלונות ולטיפול בהן הוא חסוי, וכך גם השיקולים בכל עניין ועניין. ככלל, ועדת האתיקה הארצית אינה מטפלת בעניינים הנוגעים לחברי ועד מרכזי ומועצה ארצית, ולגבי העברתם - היא נמנעת מהעברת תיקים לוועדה מחוזית המצויה בניגוד עניינים. באשר לתלונה שמתייחסת לראש הלשכה, עו"ד ארד-אילון הנחה את מנגנון הוועדה שהוא עומד בראשה, להעביר את הטיפול בתלונה ממנו לחבר אחר בוועדה בשל היכרותו האישית הקרובה עם עו"ד גיא-רון".
זה נכון. את ההחלטה להעביר את התלונה נגד גיא-רון לירושלים במקום לתל-אביב קיבל פורמלית עו"ד אבנר כהן, ממלא מקומו של ארד-איילון בוועדת האתיקה הארצית. כהן, בנה של השופטת בדימוס טובה שטרסברג-כהן, גם הוא, כמו ארד-איילון, איש סיעתו של גיא-רון. תגובת לשכת עורכי הדין בעניינו לא התקבלה.
"לא היתה לי כל מעורבות בשאלה לאיזו ועדה הוגשה התלונה כנגדי ועל-ידי איזו ועדה נדונה בסופו של דבר", מסר גיא-רון ל"גלובס", "את מה שהיה לי לומר לגבי סמכויות הדיון בנוגע לתלונות שהוגשו כנגדי לוועדת האתיקה שליד מחוז תל-אביב, והיה לי, הפניתי לוועדה עצמה. אני חוזר ומדגיש בכל פעם, שדיוני ועדת האתיקה הינם חסויים על-פי הדין, ולהבדיל מאחרים אין לי כל כוונה לעסוק בהם בתקשורת, וזאת גם כשיש לי הרבה מה לומר וכשהעובדות וההחלטות נוחות לי".