העומס הרב על בתי המשפט בכל הערכאות והדיון בדרכים לייעל את ההתדיינות המשפטית חרגו כבר מזמן מהתחום הניהולי אל עבר העיסוק בעניינים משפטיים מהותיים. הדיון מתמקד במתח שבין הצורך לייעל את המערכת ולצמצם את ההתדיינויות הפרוצדורליות הרבות, לבין הצורך בשמירה על תקינות ההליכים, ובמקרים מסוימים - גם על זכויות אדם בסיסיות.
זה גם הרציונל העומד בבסיס חוות-הדעת של הסניגוריה הציבורית שהוגשה למשנה ליועץ המשפטי לממשלה לעניינים פליליים, רחל גוטליב, ובה מביעה הסניגוריה התנגדות חריפה להצעת התיקון לחוק המעצרים שפירסם משרד המשפטים.
על-פי הצעת החוק, שפורסמה לפני חודשים אחדים ושנוסחה במשרד המשפטים בעקבות דיונים שהתנהלו בוועדה בראשות שופטת העליון מרים נאור, יצומצם מספר הדיונים המתנהלים בבית המשפט העליון בענייני מעצר.
בעליון מתנהלים כיום כ-1,000 דיונים בשנה בענייני הארכות מעצר ו-600 דיונים בעררים על החלטות המחוזי להאריך מעצר. הצעת החוק מבקשת לצמצם את המספרים הללו, כך שערעור שני על הארכת מעצר יהפוך להיות ערעור ברשות, במקום בזכות כיום, וכן להסמיך את שופטי העליון להאריך, בתום תקופת מעצר של 9 חודשים, את המעצר ב-150 ימים נוספים בכל פעם, במקום 90 כיום.
"הסניגוריה הציבורית מתנגדת לתיקונים האמורים וסבורה כי יש להותיר את המצב המשפטי הקיים על כנו", כתב לגוטליב ד"ר יואב ספיר, סגן הסניגורית הציבורית הארצית. "בשם הרצון לייעל את ההליכים ולהפחית את העומס המוטל על בתי המשפט, מועלות הצעות שעיקרן פגיעה בזכויות של נאשמים וחשודים הנמצאים ממילא בעמדת נחיתות בהליך הפלילי".
הרפורמה המשמעותית בדיני המעצרים נעשתה ב-1996, עם חקיקתו של חוק המעצרים החדש, שהותאם למצב החוקתי החדש שלאחר חקיקת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. כך מחויבת המשטרה כיום להביא עצור בפני שופט בתוך 24 שעות לכל היותר משעת מעצרו, במקום 48 שעות שנהגו בעבר, וכך הפך הפיקוח השיפוטי על עילות המעצר והצורך בו להדוק יותר.
אלא שלטענת הסניגוריה, מספר המעצרים בישראל לא פחת בעקבות המצב החוקי החדש, אלא דווקא גדל - מ-40 אלף מעצרים בשנת 1998 ל-58 אלף בשנת 2008. גם מספרם של המעצרים עד תום ההליכים גדל במידה ניכרת, הן במספרים מוחלטים והן באחוז מכלל המעצרים.
"לא ניתן להסביר את הגידול הזה בעלייה ברמת הפשיעה", כתב ספיר. "בשנים האחרונות היתה ירידה במספר כתבי האישום המוגשים לבתי המשפט וירידה ברמת הפשיעה".
לדבריו, התיקון לחוק מהווה השלמה עם תופעת מעצרי-היתר, תוך החלשת מנגנון הפיקוח השיפוטי על מעצרים אלה - החלשה שעלולה לגרום לגידול נוסף במספר המעצרים שמבצעת המשטרה.
רוב דיוני המעצר מתקיימים בבתי משפט השלום. עררים על החלטות מעצר מתנהלים אפוא בעיקר בבית המשפט המחוזי. כיום רשאי העצור לערער פעם נוספת לעליון, אלא שעל-פי הצעת החוק ערעור ב"גלגול שני" לעליון יהפוך לערעור ברשות, וזו תינתן רק במקרים מיוחדים.
"מדובר בעצורים שרוב הסיכויים שלעולם לא יוגש נגדם כתב אישום", כותב ספיר. "הליך המעצר הוא הליך לא שלם המבוסס על רסיסי מידע וחשדות. ביטול האפשרות של עצור להגיע לדיון בעליון עלול להביא לאישור מעצרים ביתר קלות על סמך מידע מודיעיני בלבד".
דוגמה מתוקשרת במיוחד לאופן שבו מתנהלים דיוני המעצרים היתה סאגת המעצרים האינסופית של עצורי פרשת הולילנד, שהתרחשה בחודש האחרון, על בסיס כמעט יומיומי, בבית משפט השלום בראשון-לציון, ובעררים שנדונו במחוזי בפתח-תקווה. בדרך-כלל ענייני מעצרים אינם מהווים חלק מהליכי החקירה בעבירות של שחיתות ציבורית וצווארון לבן, ובוודאי לא בתיקים שבהם מעורבים אנשי ציבור.
פרשת הולילנד היא דוגמה יוצאת דופן, ואולי סנונית המבשרת על גישה שונה מצד רשויות האכיפה בעניינים אלה. נכון, לא ניתן היה למצוא עד עתה בין העצורים הרבים איש שראשי התיבות שלו הן א"א, אבל כמה מבעלי בריתו כבר הריחו את ריחו של תא המעצר.
אפשר שהנתון הזה יקבל משקל בהחלטות שיתקבלו בקרב אנשי משרד המשפטים - וגם אצל המחוקקים - בעת הדיונים העקרוניים בסוגיית הפיקוח השיפוטי על מעצרים.
מחלף גנות
האם החלטתה של שופטת להוציא מאולם הדיונים עורך דין, לאחר שזה הפריע למהלך מתן עדות, מהווה עילה לפסול את השופטת מלשבת באותו תיק? התשובה לשאלה זו, אם שואלים את נשיאת בית המשפט העליון, דורית ביניש, היא שלילית.
בשבוע שעבר החליטה ביניש שלא לפסול את שופטת בית המשפט המחוזי דליה גנות מלנהל את התיק שבמסגרתו תבעו בני משפחתו של עמית מנטין ז"ל, טכנאי בזק שנרצח בשנת 2003 בעת שעבד בבאקה אל-גרבייה.
מדובר בתביעת פיצויים שהוגשה כבר ב-2004, באמצעות המומחית בנזיקין עו"ד ענת גינזבורג, בסך מיליוני שקלים, כנגד שורת גורמים ובהם גם הרשות הפלסטינית והמועצה הפלסטינית, גופים המתגוננים כנתבעים בנזיקין בלא מעט הליכים משפטיים המתנהלים בישראל.
התביעה מכוונת גם נגד גופים אלה, מאחר שנטען כי המחבל שהורשע ברצח מנטין - שאדי מוחמד חוסין ג'ואדרה - הוכשר ביריחו על-ידי אנשי הרשות הפלסטינית, הנושאים באחריות לפיגוע.
ביולי 2009 נשמעה בבית המשפט המחוזי עדותו של ג'ואדרה במסגרת תביעת הנזיקין. הוא הובא להעיד במסגרת עדות מוקדמת, בשל החשש שעמד באותה עת כי ג'ואדרה ישוחרר במסגרת עסקת השבויים הכוללת את החזרתו של גלעד שליט לישראל.
את שהתרחש במהלך מתן העדות תיארה גנות בהחלטתה לדחות את הבקשה שהוגשה לה לפסול את עצמה. "מיד עם תחילת הדיון החל אחד מבאי-כוח המבקשות שישב על ספסלי הקהל, עו"ד פארס מילחם, להפריע בקולניות למהלך עדות המחבל".
מילחם ביקש לתקן כביכול טעויות של המתורגמנית בתרגום דבריו של המחבל, ולטענת השופטת "התפרץ לדברי העד בצעקות רמות והפריע באופן שיטתי לניהול הדיון.
"עורך הדין התעלם מהערות בית המשפט, והמשיך לקרוא בקולניות, בחוצפה ובהתגרות בלתי נסבלת", כתבה גנות. "היה ברור כי הוא אינו מרוצה מתשובות העד, והתחושה היתה כי הוא מנסה למעשה להנחותו במתן תשובותיו". משלא נרגע עורך הדין, כתבה גנות, לא נותרה לה ברירה אלא להוציאו מהאולם.
"יש יסוד לחשש כי בית המשפט לא היה מוציא מן האולם את עורך הדין", נכתב בבקשה לפסול את גנות, "אלמלא היה עורך הדין ערבי ואלמלא ייצג את הרשות הפלסטינית".
הבקשה הוגשה לאחר שקודם לכן הגישו עורכי הדין תלונה נגד גנות גם לנציב התלונות על שופטים, אליעזר גולדברג, ואולם תלונה זו נדחתה. התובעים התנגדו בתוקף לפסילת השופטת, וטענו כי זהו "ניסיון סרק נוסף של הרשות הפלסטינית לגרום לעיכוב בשמיעת ההוכחות בתביעה. התרגילים הלולייניים שלה צלחו עד כה וגרמו לכך שתביעה, שהוגשה בינואר 2004, נמצאת רק בתחילת שמיעת ההוכחות".
גנות דחתה את הבקשה לפסול את עצמה. "הוצאת עורך דין מאולם בית המשפט נעשית במקרים חריגים", כתבה בהחלטתה, "הוצאתו של עו"ד מילחם מהאולם בשעת דיון נעשתה עקב התנהלותו הפסולה והחמורה, שלא איפשרה פשוטו כמשמעו את ניהול הדיון".
את הטענה כי הוציאה את עורך הדין בשל מוצאו הערבי דחתה גנות "בשאט-נפש. טוב היו עושות המבקשות אילו נמנעו מאמירה אומללה זו, שכל מטרתה הינה הלהטת היצרים ותו לא. השימוש בשד העדתי, תוך הדגשת מוצאו הערבי של עו"ד מילחם, בא לעולם כדי לשרת את מטרותיה הפסולות של הרשות הפלסטינית".
הרשות עירערה, הפעם באמצעות עו"ד יוסי ארנון, לבית המשפט העליון על החלטתה של גנות שלא לפסול את עצמה. אלא שגם בעיני ביניש, עצם הוצאתו של עורך הדין מהאולם איננה יוצרת חשש ממשי למשוא-פנים מצד השופטת.
"את הטענה כי הוצאתו של עורך הדין מהאולם נעשתה לאור מוצאו ובשל אג'נדה מסוימת שנוקט בית המשפט, יש לגנות מכל וכל ולדחותה כחסרת בסיס", היא כתבה. "העובדה כי בדיון נקודתי נקט בית המשפט בצעד כה חריג כלפי בא-כח אחד הצדדים אין משמעה כי נפגעה יכולתו לנהל את ההליך שלפניו ללא משוא-פנים".