שמתם לב שבזמן האחרון יש לא מעט התעסקות סביב התקשורת, ומה כן או לא מותר וראוי שהיא תעשה?
השבוע, למשל, אחד הסיפורים הבולטים סיקר את אמיר מח'ול ועומר סעיד הנחשדים בריגול, אחרי שהוטל צו איסור פרסום על הפרשה, והוסר. האם לאחרונה התרבו צווי איסור הפרסום, או שזה רק נדמה?
בנוסף, דובר השבוע על דחיית ההצבעה בכנסת על "חוק רונה רמון", שיאסור צילום של משפחות שכולות ב-48 השעות שמיד לאחר קבלת הבשורה על מות יקיריהם.
במקביל, מועצת העיתונות "נזפה" ב"ידיעות אחרונות" על כך שלא ביקש תגובה מאשת ראש הממשלה, שרה נתניהו, לפני שפרסם בכותרות ענק את סיפור העוזרת ליליאן פרץ.
האם אנחנו עדים לתופעה "מסוכנת" שבה מתקיימים כל הזמן ניסיונות להצר את צעדי העיתונות? מן הסתם, יהיו כל מיני "לוחמי חופש ביטוי" שיזעקו כי מדובר בתופעות מסוכנות ויזרקו לאוויר את כל הסיסמאות האהובות לגבי "זכות הציבור לדעת".
בגיליון "פירמה" הקרוב, למשל, יתפרסם ראיון מאוד מעניין עם עו"ד מיבי מוזר, שהגן על עיתון "הארץ" ועל העיתונאי אורי בלאו בפרשת ענת קם, ומאמין שיש מי שמעוניין לסתום את פיה של העיתונות.
אבל בואו נשאל רגע את עצמנו - האם התופעה הזו לא היתה קיימת מאז ומתמיד? הרי את פי העיתונות תמיד היה מי ששאף לסתום, אז במה שונה מה שקורה עכשיו ממה שהיה פה מאז ומעולם?
זה נורא נחמד לקפוץ ולהגן על התקשורת בכל מחיר, אבל השאלה היא אם התקשורת בעצמה יכולה לעצור רגע - ולשאול את עצמה עד כמה היא בעצם אחראית לניסיונות המתרבים לרסן אותה.
למה המשטרה ובתי המשפט ששים כל-כך להוציא צווי איסור פרסום? תשובה אפשרית אחת היא שהם רוצים להצר את צעדיה של התקשורת ולסתום פיות. תשובה אחרת יכולה להיות שהם פשוט לא סומכים על חוש האחריות העיתונאי, כי מדובר במשהו שכבר לא ממש קיים.
למה לא נלקחה תגובה מאשת ראש הממשלה לפני פרסום הסיפור הגדול על ליליאן פרץ? לפחות מהפרסומים בנושא, העניין לא לגמרי ברור. אבל האם זה לא כלל עיתונאי בסיסי לאפשר זכות תגובה לנשוא כתבה מסוימת - גם אם הוא מעצבן, אגוצנטרי, זחוח, מלא בעצמו או אפילו - פושע?
ולמה צריך התערבות חקיקתית כדי שבני אדם, שהם במקרה גם עיתונאים, יבינו שברגע הנורא ביותר בחייו - בו אדם מתבשר על מות בנו - זה פשוט לא אנושי להתגודד סביבו עם מצלמות ומיקרופונים, רק כדי להביא הביתה קצת רייטינג?
בראיון אחר שפורסם ב"גלובס" השבוע אמר פרקליט הצמרת אלן דרשוביץ שהוא מאמין כי תפקיד התקשורת לפרסם הכול, ללא יוצא מן הכלל. אבל הוא הדגיש כי אמנם אין שאלה לגבי האם לפרסם או לא, אבל יש שאלה גדולה שהתקשורת צריכה לשאול את עצמה, והיא: מתי היא מפרסמת.
כלומר: שאלת העיתוי היא המקום שבו עיתונאי צריך להפעיל את שריר האחריות המאותגר שלו. אם, למשל, לעיתונאי נודע על יציאת צוות הצלה בניסיון לשחרר מטוס חטוף - האם עליו לפרסם את הסיפור? התשובה היא חד-משמעית כן. אבל אם יפרסם את הסיפור מיידית, למעשה יסוכל ניסיון שחרור החטופים. כך שחוש האחריות של העיתונאי צריך להוביל אותו לפרסם את הסיפור - אך רק לאחר שניסיון השחרור הסתיים. או במילים אחרות, ובמבטא ישראלי כבד - להסתכן באובדן הסקופ - כי אולי איזה עיתונאי אחר, עם חוש אחריות קצת פחות מפותח, יקדים אותו.
נסו לנחש מה היה קורה אם סיפור כזה אכן היה מתרחש בישראל. מה הסיכוי שהעיתונאי היה מחליט על דעת עצמו לדחות את הפרסום? הרי התסריט הרגיל והידוע הוא שהעיתונאי רוצה לפרסם מיידית, ואז מתערבת הצנזורה ולפעמים בתי המשפט, ואז קמים חובבי חופש הביטוי וצועקים שזכות הציבור לדעת. וכן - משום מה אף אחד אף פעם לא צועק שזכות החטופים לחיות.
מפליא ומוזר איך קרה ששוק התקשורת הישראלי כולו בעצם נגרר אחרי כלי התקשורת הקטנים והאזוטריים. מגוף תקשורת רציני הרי מצפים שייקח אחריות ויבין את המשמעות של עיתוי הפרסום ואת ההשלכות הנוספות, לצד זכותו הכה חשובה של הציבור לדעת.
אבל המצב נכון להיום הוא שדווקא גופי התקשורת הקטנים קובעים את הכללים לגדולים. הפחד שכלי תקשורת קטן ינהג בחוסר אחריות ויפרסם משהו בעיתוי מסוכן - יהיה מה שבסופו של דבר יניע גם את כלי התקשורת הרציניים, שיעשו הכול כדי להקדים אותו.
בקיצור, הגבורה העיתונאית הישראלית נמצאת היום אצל מי שמצליח לשבור אמברגו על פרסום בצורה מתוחכמת, או מפרסם ראשון בלי לקחת בחשבון את ביטחון הציבור. התחרות הקשה פשוט העבירה את כלי התקשורת על דעתם - מהירות הפכה להיות הערך החשוב ביותר, במקום דיוק, מהימנות, או אחריות.
האם זה מה שיציל אותם מהתחרות הגוברת? נראה שזה רק מה שיגמור את כלי התקשורת מהר יותר, כי הם מזנים את הערכים שעליהם בנוי עתידם וטוחנים אותם עד דק.
את צעדי התקשורת אי-אפשר באמת להצר. הרי מועצת העיתונות היא לא יותר מאיזו טרחנית נזפנית שאף אחד לא באמת סופר. את מי היא בכלל מעניינת היום? וצווי איסור הפרסום בעידן האינטרנט הם בדרך-כלל משהו שלא ממש מונע פרסום, אלא רק גורם להעצמה שלו.
כך שאת פיה של העיתונות אי-אפשר לסתום. לא באמת. מה שכן יכול לקרות זה שהתקשורת תעצור קצת את עצמה. אין מה לדאוג - אם היא לא תרסן את עצמה, אף אחד לא ירסן אותה.
אבל המפסידה העיקרית מזה תהיה דווקא היא.