1. נשק יום הדין של yes מונח לו בממירינו בדממה. בעוד במועצת הכבלים והלוויין סופרים לחברת הלוויין אחוזי יצירה, פרסום סמוי וכמויות ערוצי בית - רון אילון, מנכ"ל חברת הלוויין, יכול מחר בבוקר להפוך את הקערה על פיה.
yes היא החברה היחידה בישראל שהחלה להפעיל שידורי טלוויזיה המבוססים על גבי האינטרנט. בינתיים, חווים זאת רק מנויי ה-VOD של החברה. אם תרצה, היא יכולה להעלות שם ערוצי טלוויזיה מלאים, עם פרסומות, ואף אחד לא יוכל להגיד דבר. הסיבה: בישראל, עמוסת חוקי הרגולציה והתקנות המיותרות, אין ולו התייחסות אחת לרגולציה של תוכן שמקורו ברשת האינטרנט.
העובדה הזו מגחיכה את הדיונים על חבילה צרה או פרסום בכבלים ובלוויין. הלא כל החלטה שתתקבל בנושאים אלה תהיה רחוקה כבר שנות דור מהמקום האמיתי שבו מצויות היום חברות הכבלים והלוויין.
גם HOT לא נותרת מאחור. החבילה הצרה, בואו נהיה ריאליים, לא תדגדג ממש לחברה, שתוכן הוא כבר מזמן לא הנושא העיקרי אצלה, והדו"חות האחרונים מוכיחים זאת. חברת הכבלים, שיודעת שבפינה מחכה גם לה טכנולוגיית האינטרנט, מנהלת בימים אלה בכנסת את מלחמת העצמאות שלה.
המאבק האמיתי הוא נגד התערבות המחוקק בענייניה של HOT - עכשיו, אך בעיקר בעתיד. זו מלחמת הורדת ידיים מרתקת בין ענקית התקשורת לבין האוצר. המגמה המסתמנת של חזרה לפיצול חוק השידורים מוכיחה מי מנצח.
2. לא ברור על איזה סקר או קבוצת מיקוד מתבסס הטרנד האחרון בטלוויזיה. מישהו באמת מרגיש שמה שימשוך אותנו לצפות זו האפשרות לראות את עצמנו באופן מעורר החלחלה ביותר. "הישראלי המכוער" עבר באחרונה מהצללים האפלים באישיותנו אל מרכז הבמה.
מיקי רוזנטל, בתוכניתו "השבוע", היה האחרון לקפוץ על הגל. אחרי "הישראלי אטום הלב" של חיים הכט, "הישראלי הנלעג" של "כוכב נולד", ו-"הישראלי הנגרר" של "ארץ נהדרת", מביא לנו רוזנטל את "הישראלי הטמבל".
חשוב לו, בפינה ששולבה בזנב התוכנית, לדחוף מיקרופון לפי עוברי אורח ולהוכיח שלמרות מאמצי התקשורת בשבוע האחרון, אף אחד ברחוב לא ממש מצליח לזהות את שולה זקן, כאילו היתה לפחות חנה סנש.
גם הפרסומות מצטרפות לחגיגה. יש כמובן את הפרסומת שבה נראית מדריכת תיירים עילגת מוליכה מבקרים בסופר, אך מתעלה על כולם התשדיר הקורא לקנות "כחול-לבן". למה לקנות כחול-לבן? לא כי זה תורם לתעשייה המקומית או לתחושת הגאווה. צריך לקנות תוצרת מקומית כי זה יגשים את החלום הישראלי-יהודי עתיק, בעיני משרד התמ"ת ואיגוד התעשיינים, "שכולם יעבדו אצלנו". דוחה ואפילו חצי אנטישמי.
אני לא שותף למחאה נגד הריאליטי, אבל אם יש בעיה במציאות טלוויזיונית, היא שבסופו של דבר היא תמיד מראה כיעור. אם לא שוכנענו שאנחנו איומים, הבבואה הניבטת מולנו מהמסך נותנת לכך הוכחה ניצחת.
לכן, קברניטי טלוויזיה יקרים, אנא שקרו לנו כמה שיותר. כתבו את התסריטים, צלמו בלוקיישנים הנעימים ובחרו את השחקנים בעלי השיניים הצחורות ביותר. תנו לנו דרמות וקומדיות, "סרוגים" ו"רמזור". מציאות כבר יש לנו בבית.
3. היה זה שבוע החג'אב בטלוויזיה. הציבור הערבי החי בישראל קיבל השבוע חשיפה טלוויזיונית גדולה יותר משקיבל כנראה מאז תחילת השנה.
זה התחיל בשחקנית עטופה שהמחיזה קטע מדיינר במיסיסיפי בסיקסטיז ("מה אתם הייתם עושים"), המשיך בפרשת הריגול התמוהה בחדשות ונגמר במתמודדת מבריקה ועטופת ראש ב"אחד נגד 100". לקינוח קיבלנו גם אודישן בערבית ב"כוכב נולד".
זו אולי יכולה להיחשב תפנית חיובית בהתנהלות התקשורת דוברת העברית, אבל השבוע האחרון גם מלמד עלינו הרבה. הפריים-טיים לא סובל חג'אב - אלא אם החג'אב הוא הנושא. ערבי חייב לשלם את מחיר ערביותו לטלוויזיה היהודית, אחרת הוא לא מתקבל.
כך, הערבייה בשעשועון תשלים עם שאלות "ערביות" שיותאמו לה במיוחד, והמתמודדת ב"כוכב" תישאל על-ידי צביקה הדר על "איך מקבלים את העובדה שהיא זמרת בכפר", כאילו בחרה להיות חשפנית. לערבים המרגלים, לעומת זאת, הרבה יותר קל לקבל זמן מסך.