לפני חמש שנים, כשהספר הקודם שלי יצא לאור, נשאלתי מדי פעם אם אני בעד סדנאות היזע במדינות המתפתחות. ודאי שלא, עניתי; אבל הבנתי מהיכן נבעה השאלה: בספרי הבעתי פקפוק באשר ליעילותם של קמפיינים נגד אותן סדנאות יזע.
הטיעון שבו השתמשתי מתבסס על היגיון שיהיה ברור ביותר לכלכלנים: אותם אנשים שעובדים במשך שעות ארוכות ביותר בסדנאות היזע, בתנאים איומים ותמורת שכר מגוחך, עושים זאת משום שדרכי הפרנסה החלופיות הפתוחות בפניהם גרועות עוד יותר (כל זה תקף תחת ההנחה שלא מדובר בעבדים).
כאשר קבוצת פעילים בעלי כוונות טובות פוצחת בקמפיין נגד העבודה בסדנאות יזע, למשל אצל חברה ספקית של נייקי באינדונזיה, הסיכון הברור מאליו הוא סגירתן, השלכת העובדים לרחוב, והעברת העבודה למכונות תפירה ממוחשבות ביפן. ברור שלא זו המטרה.
לכאורה, את הפתרון במקרים כאלה מספקת הצמיחה הכלכלית, שמחסלת אט-אט את סדנאות היזע על-ידי יצירת מקומות עבודה אטרקטיביים יותר. אלא שההיגיון הזה לא מביא בחשבון את התרחיש הבא: תאגיד רב-לאומי עשוי ליהנות מרמת רווחים כזו, שיוכל להרשות לעצמו העלאות בשכר שהוא נותן לפועלים. מנגד, אף אחד אינו מבטיח שצמיחה כלכלית תביא להפסקת התופעה.
לפיכך, מובן שהתעניינתי מאוד לקרוא שני מחקרים חדשים שמתייחסים לשאלות אלה. הראשון הוא מאמר מחודש מארס במגזין "אמריקן אקונומיק ריוויו", מאת אן הריסון מאוניברסיטת ברקלי וג'ייסון סקורס ממכון מונטריי. השניים בחנו נתונים מאינדונזיה, שהייתה בשנות ה-90 מוקד של כמה קמפיינים נגד סדנאות יזע.
הקמפיינים האלה הצליחו לגרום לממשל האמריקאי להפעיל לחץ על המדינה, והובילו אף קריאות לחרם צרכנים בארצות הברית נגד חברות כמו נייקי (מחקר משנת 1989 חשף שספקיותיה של נייקי שילמו שכר נמוך יותר מאשר חברות אחרות במגזר היצוא). הריסון וסקורס בודקים את ענפי ההנעלה, הטקסטיל והביגוד, ומשווים אזורים שבהם פועלים ספקי מותגים רבים לאזורים שבהם פועלים עסקים "לא ממותגים".
אם הקמפיינים האלה היו גורמים לתוצאות שלהן קיוו הפעילים, הרי שהריסון וסקורס היו מגלים ירידה בתעסוקה במפעלי היצוא באזורים שמתמקדים במותגים. זה לא קרה. הרווחים אכן ירדו, וכך גם ההשקעה, ואפילו נסגרו כמה מפעלים קטנים; אך כמעט אף מקום עבודה לא בוטל, ושכר המינימום באינדונזיה כמעט שהכפיל את עצמו בין 1989 ל-1996 (אחרי תחשיב האינפלציה).
המחקר השני הוגש כטיוטה לפגישת האגודה הכלכלית המלכותית בעיר גילדפורד בסוף מארס. המחקר, מאת ניגאר חשימזאדה ואומה קמבאמפטי מאוניברסיטת רדינג, מוכיח שהצמיחה הכלכלית אינה מספקת - לפחות בטווח הקצר - להפחתת עבודת ילדים. יש צורך במדיניות משלימה לחיזוק בתי הספר ובסיפוק תמריצים ללמוד בהם.
אף אחד מהמחקרים אינו מהווה את המילה האחרונה בתחום, ושניהם כאחד אינם מפריכים את רעיון יעילות הצמיחה בטווח הארוך לשיפור תנאי העבודה. אבל הדבר גרם לי לחשוב שוב על רעיון הקמפיינים נגד סדנאות היזע. מה שאני כן יודע הוא שלפחות אני בחברה טובה. הרי אחת האמרות המיוחסות לג'ון מיינרד קיינס, הכלכלן שעל-שמו קרויה התיאוריה הקייניסיאנית, היא: "כאשר העובדות משתנות, אני משנה את דעתי. ומה אתה עושה, אדוני?".