עשיתם לאחרונה גוגל על נועם חומסקי? אני עשיתי לפני 3 ימים, ואחר-כך, שוב, עשיתי אתמול. אז קודם כל, הוא הנועם הפופולרי ביותר בשפה האנגלית (נועם לניר, אגב, מספר 8, אם מישהו מתעניין). שנית, לפני 3 ימים יצאו לי 2,800,000 קישורים, ואתמול כבר יצאו לי 3,800,000. בואו נעשה ביחד את החשבון - כמה קישורים נוספו לחומסקי השבוע, בעקבות התקרית בגשר אלנבי ומניעת כניסתו מירדן? ומי, לדעתכם, מרוויח מזה?
התבאסתי במיוחד לקרוא את המאמר הדי ארוך שנכתב עליו ב"ניו-יורק טיימס". שם כבר תואר בפרוטרוט כל הוויכוח הפנימי שהתעורר אצלנו סביב העניין, כולל ח"כ עתניאל שנלר מקדימה שבירך על אי-מתן אישור הכניסה לעומת עיתונאים שהתקוממו נגד התקרית, וכמובן שב"טיימס" כבר מצאו לנכון גם להזכיר כבדרך-אגב עוד שמות של כל מיני אנשים שכניסתם לישראל לא אושרה לאחרונה, תוך מתן תירוצים עלובים, כמו קיום קשרים עם קבוצות טרור.
לגבי הסיבה האמיתית שחומסקי לא הורשה לעבור את הגבול, לא יודעת מה אתכם, אבל לי היה קצת קשה להבין. האם הפקידה של משרד הפנים במעבר הגבול לקחה לעצמה סמכויות מוגזמות? או האם אלה היו בכירים יותר במשרד הפנים שנתנו לה את ההוראה לעכב את חומסקי ולא לאשר את כניסתו?
או שאולי בכלל מתאם הפעולות בשטחים הוא זה שקיבל את ההחלטה? או שמא דווקא ד"ר ברגותי, שקיווה לארח את חומסקי בביר-זית וטען כי מדובר בהחלטה של צמרת ישראל, הוא הצודק? או שאולי כדאי דווקא להאמין לטענותיו של חומסקי עצמו, כפי שהובעו מעל הבמה האוהדת של אל-ג'זירה, שלפיהן לו היה בא להרצות באוניברסיטאות ישראליות ולהשמיע בהן את דעותיו המקסימות, ולא רק באוניברסיטת ביר-זית, אז היו מקבלים אותו בזרועות פתוחות.
יש סיבות שנשמעות קצת יותר אמינות, יש כאלה שנשמעות קצת פחות, וקשה להחליט. מה שברור הוא שיש הרבה דעות בעניין, אבל שום דבר רשמי. אם, למשל, היה נוהל ברור ומוסדר כדי לקבוע מיהו פרסונה נון-גראטה, ואם ההגדרה היתה כוללת גם משמיצי ישראל סדרתיים דוגמת חומסקי, שאינם מאמינים בזכות קיומנו כמדינה יהודית ומפיצים את דעותיהם ברמה שיכולה גם להיתפס כהסתה - לא היתה שום בעיה. הכול היה ברור. אבל אין שום נוהל או כלל, ולכן לא ברור מי החליט מה ולמה, ולכן כל הסיפור הזה זכה לתהודה היסטרית, וחומסקי קיבל עוד המון לינקים בגוגל.
נראה שכמו בהרבה עניינים אחרים, גם במקרה הזה ישראל לא ממש יודעת מה היא רוצה. איכשהו, אנחנו לא מצליחים להגדיר דברים בצורה מדויקת, ולכן נשמעים מתוכנו בלי סוף קולות, ובמילה אחת - מה שיוצא מכאן הוא קקופוניה.
ברגע שאין החלטה ברורה, אי-אפשר להגות אותה, ואי-אפשר גם להעביר אותה הלאה. אצל הפלסטינים, לדוגמה, למרות כל הבעיות שלהם יש החלטות ברורות מאוד. האם מישהו היה מופתע אם אדם פרו-ישראלי לא היה מורשה להיכנס לשטחי הרשות? לא. זה ברור שמי שהוא פרו-ישראלי או פרו-ציוני, לא ינסה אפילו להיכנס ולהביע דעות בשטחי הרשות הפלסטינית, אלא אם כן הוא סוג מיוחד מאוד של מאזוכיסט-מתאבד. אולי לכן אף אחד לא מנסה, אף אחד לא נעצר, ואף אחד גם לא מדבר על זה אחרי כן.
אם היה מדובר רק בחומסקי ודומיו, אפשר היה עוד איכשהו לחיות עם זה. אבל הבעיה היא שכאן זה רק מתחיל. הפלסטינים ברורים מאוד בכל מה שהם אומרים. הם רוצים ש"הכיבוש ייפסק", והם אומרים את זה ללא הרף, כבר 40 שנה.
האם זה משנה שהיו כבר בלי סוף הסכמים והצעות על השולחן, כולל ניסיונות חד-צדדיים לכך ש"הכיבוש ייפסק", שאף אחד מהם לא התקבל על-ידי הרשות? האם זה משנה שאין ממש הנהגה פלסטינית, שהעם הזה מפוצל פלגים-פלגים שמתקוטטים בינם לבין עצמם ובכל רגע משנים את דרישותיהם? לא. הם רק מדקלמים כל הזמן את המנטרה ש"הכיבוש ייפסק". לכן, זה מה שהעולם מבין.
ומה אנחנו, הישראלים, אומרים? מה לא. הכול תלוי, בעצם. תלוי את מי שואלים, ובאיזו שעה של היום. כי לכל חבר כנסת יש כמה דעות בעניין, שהוא מחליף אותן בהתאם לאינטרסים הסיעתיים שלו באותו רגע, או לאינטרסים האישיים, או לאיזה דיל נקודתי שהוא עשה עם מישהו, או סתם בגלל התקף אגו בלתי ברור.
חוץ מזה יש כמובן אינספור אינטלקטואלים ועיתונאים והמון חופש ביטוי, וכל אחד הוא דעתן ואומר במילים בוטות יותר ובקול רם יותר את מה שיש לו לומר ואף אחד לא יעצור אותו, וההנהגה כאן מתחלפת כל שני וחמישי, וגם ב-3מים שהיא כן מתקיימת - היא לא ממש יציבה ולא ממש מדברת בפה אחד, וזה מה שיוצא. קקופוניה.
האם אנחנו יודעים מה אנחנו רוצים? האם בכלל ניתן להגדיר את זה? מישהו יודע להגיד, במשפט בהיר אחד, מה, לעזאזל, ישראל רוצה?
זה מה שחשבתי.
אז אולי כדאי שניקח את הוויקנד ונישן על זה?