ראיון עבודה ידוע כאחד המעמדים המלחיצים ביותר שעמו מתמודדים אנשים בוגרים במהלך חייהם. הרצון העז להתקבל לעבודה, הלחץ הכלכלי, הדימוי החברתי - כל אלה וגורמים נוספים מביאים לכך שמדובר במעמד קשה ומורכב.
לשרונה ארביב, אישה בשנות ה-30 מכפר ביל"ו, אם לשני ילדים, נוסף עוד מימד של קושי בבואה בדצמבר 2003 להתראיין לתפקיד מזכירה בחברת הביוטכנולוגיה "פואמיקס" - ארביב היתה בחודש השני להריונה.
על אף שארביב כבר ידעה כי היא הרה היא נמנעה מלומר זאת למנהל החברה שערך לה את ראיון העבודה, דבר שהוביל לבסוף לפיטוריה. "עצם העובדה שהעובדת בחרה להסתיר את הריונה במהלך ראיון העבודה מהווה פגיעה ביושרה ובאמון שעליהם מושתתים יחסי עבודה, ודי בכך כדי להצדיק את פיטוריה", טענה המעבידה בתגובה לתביעה שהגישה נגדה ארביב, בעקבות הפיטורים.
לא פרט מהותי
השאלה שעלתה בתיק היא - האם אכן העובדת היתה חייבת לגלות למעביד במהלך הראיון את דבר היותה בהריון? שופטי בית הדין הארצי לעבודה שנדרשו לסוגיה לראשונה, במסגרת ערעור שהגישה "פואמיקס" (ע"ע 363/07), סבורים כי התשובה לשאלה זו היא שאין חובה כזו.
"נוכח דרישות התפקיד ומהות העבודה, דבר הריונה של ארביב לא היה בבחינת פרט מהותי ורלוונטי לעניין קבלתה לעבודה", כתבה השופטת רונית רוזנפלד, שציטטה בפסק הדין את דברי השופט העליון לשעבר, חיים כהן ז"ל: "אין דרכן של נשים להודיע למעבידיהן ששיחקה להן שעתן ונתברכה בטנן ונכנסו להריון. דרכן של נשים היא לשמור הריונן בסוד כמוס, משל כאילו אוצר גדול זה אין בו חלק ונחלה אלא לשני מוצאיו בלבד".
לדעתה של רוזנפלד בעניין זה הצטרפו גם יתר שופטי ההרכב. פסק הדין עורר מאז פרסומו בשבוע שעבר הדים רבים. רוב התגובות מהללות ומפארות את חשיבותה הרבה ואת נאורותה של ההחלטה. תגובות אחרות נשמעות מסויגות יותר.
"לא היתה הלכה מחייבת"
בראש המהללים היתה עו"ד שיר-אל נקדימון, שייצגה את ארביב בתביעתה, במסגרת פרויקט "אכיפה" של שדולת הנשים. לדבריה, "פסק הדין מהווה נקודת ציון היסטורית במשפט העבודה ובקידום השוויון בין המינים בעבודה. לראשונה דן כאן בית הדין הארצי בסוגיה אם קיימת חובה על מועמדת לעבודה לספר למעסיק הפוטנציאלי על היותה בהריון כבר במעמד ראיון העבודה.
"זוהי שאלה שעליה אני נשאלת מדי יום במסגרת עבודתי כעורכת דין העוסקת בזכויות נשים בעבודה. חשוב לזכור כי הריון בחודשים הראשונים הוא דבר אישי ורגיש, שאין ביטחון שימשיך בשלום עד תומו. עד היום סוגיה זו לא הגיעה לפתחו של בית הדין הארצי, ולא היתה הלכה מחייבת בעניין זה. היום, לאחר פסק הדין בעניין ארביב, התשובה לשאלה זו היא חד-משמעית לא".
גם עו"ד אשר חלד, מומחה לדיני עבודה, סבור כי זו החלטה חשובה וצודקת. "עצם הטענה של המעביד כי היה רשאי לפטר את העובדת משום שהיא בחרה להסתיר את הריונה במהלך ראיון העבודה, היא טענה לא ראויה שמוטב היה שלא תיטען כלל. כולנו רוצים לחיות במדינה מתוקנת שבה לא מתייחסים להריון של עובדת כשיקול לקבלה לעבודה. גם אם ההריון יוצר קושי ומגביל, חלק מהחובות האזרחיות שלנו הן לא להפלות אנשים בקבלה לעבודה. יש מחיר לשוויון ולהגנה שניתנת לעובדים חלשים, חברה מתוקנת צריכה לצעוד בכיוונים האלה".
רק במקרים חריגים, מציין עו"ד חלד, "בעבודות שבהן לא ניתן להעסיק אישה בהריון, כגון עבודות שבהן סכנת קרינת רנטגן, יש זכות לשאול אישה אם היא בהריון, ויש חובה להשיב. בכל שאר המצבים אסור לשאול אישה אם היא בהריון. דומה הדבר למקרים שבהם נשאל אדם במהלך ראיון עבודה מהי אמונתו הדתית. ברוב המצבים אם ישאלו אותי שאלה כזו אומר אינטואטיבית שזה שערורייתי. לעומת זאת, במקומות שבהם עובדים בשבתות יש אפילו חובה לשאול באשר לאמונה הדתית של המועמד לעבודה".
לדברי פרופסור גיא מונדלק, ראש החוג ללימודי עבודה בפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל-אביב, "הסיפור של נשים בהריון הוא בעייתי, כי מצבן בשוק העבודה קשה. הקושי מתחיל עוד בשלבים שמעסיקים חוששים להעסיק נשים שעשויות להיכנס בעתיד להריון, וישנן דוגמאות בפסיקה שבהן מעסיקים ביקשו לוודא כי האישה שפנתה לעבודה לא תיכנס להריון בעתיד הקרוב.
מונדלק מוסיף כי "למרות שדווקא בתחום של איסור אפליית נשים בהריון יש הרבה פסיקה, לעומת בנושא אפליית ערבים למשל שכמעט ואין פסיקה בנוגע אליו, ברור שהכלל שנקבע בבתי הדין לא יביא למיצוי אופטימלי של זכויות, ויהיו הרבה מקרים שהדבר לא ייאכף בפועל".
ועדיין, אומר מונדלק, "יש לפסיקה הזו משמעות רבה וחשובה, כי הנטל ההורי בישראל עדיין מוטל בעיקר על הנשים, ולכן מעסיקים לא מתלהבים להעסיק אותן. מנגד, יש לחץ חברתי על נשים להיכנס לשוק העבודה. זוהי בעיה מתמשכת שלא יכולה להתמצות בהגנה נקודתית. לפני שניתן פסק הדין בבית הדין האזורי ובהמשך בבית הדין הארצי, ההנחה היתה שאישה צריכה לומר בראיון כי היא בהריון. לאחריו, הדבר השתנה".
עם זאת, מונדלק מדגיש כי "פסק הדין לא אומר שאף פעם לא צריך לגלות את האינפורמציה על ההריון, אלא במקרים שבהם סוג העבודה אינו מחייב את זה. אם עובדת מתראיינת לעבודה על פרויקט עתידי שיתחיל ויימשך לקראת הלידה שלה, מתחייב כי היא תספר על הריונה".
עו"ד תמר גולן אינה נלהבת מפסק הדין, ולטענתה לא מדובר בתקדים גדול. לדבריה, בית הדין הארצי כבר קבע במקרה דומה כי אסור להפלות עובדת שביקשה להתקבל לעבודה בהיותה בהריון מתחיל. "במקרה ההוא פסק בית הדין הארצי פיצוי גדול לעובדת שזכתה במכרז לתפקיד שפרסמה אחת האוניברסיטאות, ולאחר זכייתה, כשנודע כי העובדת בהריון, היא נפסלה על-ידי האוניברסיטה מלכהן בתפקיד".
עם זאת, עו"ד גולן מסכימה ומציינת כי פסק הדין בעניין ארביב היה הכרחי. "מכתב הפיטורים שקיבלה ארביב הסגיר את המעביד, שכן נכתב בו כי עקב הלידה הצפויה היה צורך להיפרד מהעובדת, ולכן הזכייה בתיק הזה מתחייבת. המעביד היה חייב להראות כי ההריון רלוונטי לעבודה, ומשלא הראה זאת נהג באופן פסול".
האם ההוראה תיאכף?
נראה כי בסך-הכול קיימת תמימות דעים בקרב המשפטנים העוסקים בתחום דיני העבודה כי החלטת בית הדין הארצי, לפיה ברוב המקרים אישה הרה הניגשת לראיון עבודה לא מחויבת להודיע למעביד על הריונה, היא החלטה ראויה ונכונה.
כעת, ובדומה לסוגיות חוקיות אחרות בישראל, השאלה היא אם הוראה זו תיאכף בשטח, ובעיקר במקומות עבודה קטנים שבהם המודעות לזכויות העובדות והפיקוח על שמירתן הם פחותים - או שמא תיוותר הפסיקה כאות מתה שתיושם רק על-ידי מעסיקים גדולים ובשירות הציבורי. ימים יגידו.
ולסיום, אם תהה מי מהקוראים מה התחבא בבטנה של ארביב בזמן ראיון העבודה התמים שהפך להחלטה תקדימית וחשובה של בית הדין הארצי לעבודה, נגלה לכם כי נולד לה בן. היום הוא כבר תלמיד כיתה א', ובקרוב יידע לקרוא גם את פסק הדין הנוגע לאמו.
ההריון לא היה רלוונטי לתפקיד
קביעתו התקדימית של בית הדין הארצי לעבודה כי ברוב המקרים עובדת בהריון אינה מחויבת לספר על כך למעביד הפוטנציאלי בעת ראיון עבודה, ניתנה במסגרת ערעור שהגישה לפני כ-3 שנים המזכירה שרונה ארביב.
הערעור הוגש על החלטת בית הדין האזורי לעבודה בתל-אביב, שפסק לה פיצוי בסך 20 אלף שקל בלבד בגין פיטוריה על-ידי חברת הביוטכנולוגיה "פואמיקס" במארס 2004, לאחר שנודע למנהלי החברה כי היא בהריון.
שופטי בית הדין הארצי קיבלו את הערעור וקבעו כי על "פואמיקס" לפצות את ארביב בפיצוי מוגדל של 50 אלף שקל.
"במקרה זה עובדת הריונה של העובדת לא היתה רלוונטית לתפקיד שמילאה בחברה", כתבה השופטת רונית רוזנפלד ופירטה: "המשימות שלהן נדרשה לא כללו מאמצים פיזיים הנדרשים לאישה בהריון, אין מדובר בעבודה המחייבת חשיפה לחומרים מסוימים המחייבת עובדת להודיע למעבידה על דבר הריונה, ואף אין לחברה בנסיבות המקרה טענה בדבר חשיבות מיוחדת לתקופה שבה צפויה העובדת לשהות בחופשת לידה".
"לכן", נקבע, "בייחוס רלוונטיות לעובדת הריונה של העובדת לעניין קבלתה לעבודה טמונה אפליה פסולה".